מוטי מבקש מאיתנו לחזור אל "סמטת הזכרונות" ולדלות ממנה מנהגים, טקסים, מאכלים הקשורים לחגים שונים, בשרביט החם.
החג היחיד, או יום המועד היחיד שעולה בזכרוני כביטוי לילדות נקייה מחרדות, מצללים באופק, מהורים קשי פרנסה, מאחים גדולים ואלימים הוא יום הרצל - יום לידתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, י' באייר תר"ך [1860].
נולדתי בשכונת קרית יובל, שקרובה מאוד להר הרצל. מי שלא היה בהר הרצל מעודו, לא בבית הקברות הצבאי, יודע שבראש ההר [עכשיו יש שם תחנת רכבת] ישנה כניסה מפוארת לתוך חלקת הקבר. שם נמצא קברו ועליו אבן מצבה שחורה.
קו 18 לקח אותנו לשם וגם החזיר.
אז
מדי יום הרצל נשלחנו לקטוף פרחים בשדה. היו פרחים כתומים יפהפיים. לא היו אחרים. היו ברקנים עם תפרחת טורקיזית, אבל מסוכנת לידיים הקטנות. קטפנו זרי ענק.
חזרנו הביתה נרגשים. מקלחת, בגדים נקיים, הולכים עם הזרים לשים על המצבה של הרצל. הרצל היה "סבא" שלנו, נוכח יותר מהסבא המת, אבי אמי, ומהסבא הנפקד בכעס, אבי אבי.
יצאנו, האווזה בראש, אחריה ארבעת האפרוחים. מחכים בתחנת האוטובוס, לבושים בלבן. מגיע האוטובוס-שסון [ כל מערכת ההיגויים ב"קדימה" של האוטובוס. כל עצירה משמיעה קולות של אוויר נפלט או נדחס.] יורדים בהר הרצל.
נכנסים אחר כבוד להר, מתקרבים למצבה, שמים את הזרים. אמא מסבירה כמה הוא חשוב, ואח"כ נכנסנו למוזיאון להסתובב בו.
חזרנו הביתה "ציונים-ישראלים" גאים.
לגבי חגים אחרים, מעולם לא הותירו בי רושם כמו יום הרצל, יום מועד, יום זכרון הוא יום חג.
ברמת גן, ברחוב הרצל 40 נמצא גזע שנשאר מעץ שנכרת ממנו יצר אמן מקומי את דיוקן הרצל. לצערי, אינני זוכר את שם הפסל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה