זכורה לי מנהלת ביה"ס בו עבדתי ב- 1995, יומיים או שלושה אחרי רצח רבין, והיא המשיכה עוד חודשים אחרי, בהם שיח חופשי וזורם, על אף שהוא מלא בתועבות לשון עורר זעם רב בציבור הישראלי ואשמת התעמולה נטולת הגבולות ברצח רבין היתה ברורה. היא לקחה את המסקנות האלה צעד קדימה, והיתה מטיחה בפני התלמידים:
בגלל זה רבין נרצח!
והנה, בימים אלה, לכתוב פוסט בו אתה ממליץ/מדווח על סרט/הצגת תיאטרון נחשב כ-כפירה בעיקר. כי החיים הם ב"מאחזי החטופים" וב ק פ ל ן. כן כך נכתב עם הרווח בין האותיות. אסור לשמוח, בגלל זה לא מחזירים את החטופים השתמע, או אולי זו אוזני הרגישה. [לא זו אינה אוזני]
איי, רגשי אשמה עלו בי.
חשתי איך רצועת העור המטאפורית מצליפה בפניי, קובעת מה נכון ומה מוטעה.
לרגע שאלתי את עצמי - מה אומר אחרי המלחמה? מה אגיד כשיתחילו שאלות בסגנון "איפה היית כשהמטוסים נכנסו בבנייני התאומים הניויורקיים"?
אין לי תשובות לגבי שאלת ניו-יורק וכנראה גם לא תהיינה לי לגבי ה- 7.10.23. גם לא אצטרף לגורפי החיבובים וההערצה על שהקדישו לילות כימים לקידום החזרת החטופים, כי לא הקדשתי.
כמו כן אין בכוונתי להתנצל על התנהגותי ה"נהנתנית".
מאז ומעולם סלדתי מהתחסדות ומצדקנות ומאותן גננות ומורות ש"עושות את זה בשבילך".
החטופים נמצאים כל הזמן בראשי, לרגע הם לא נעלמים. טקסטים, תיאטרון, קולנוע עוברים היום אצלי דרך םריזמה אחרת, אבל בניגוד לבתי הקולנוע בהם לפני הסרט מקרינים סרטון הצדעה ללוחמים, לא אצרף לדבריי "התנצלות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה