בת זוגי ואני מתחילים לפתח אטאט את נוהגי הפנסיה המשותפת שלנו.
סופ"ש מוקדש לתיאטרון ולקולנוע, קריאת עיתונים, תשבצים, ירון אנוש ביום שישי, שמעון פרנס בשבת.
כיוון שכך, אני שמח לשתף בביקורת/בסקירה/בחוו"ד על יצירות האומונות האלו, וכך גם אתייחס אליהן, לא כבידור אלא אומנות.
חשוב מאוד לדעת, שאני מאוד פסקני, החלטי, ולשוני איננה בדיוק "ידידותית " ולפעמים לקורא [לפי תגובות שאני מקבל או קיבלתי] יש תחושה כמו "מי אתה שתקבע, שתחליט... וכ"ו"
אז נתחיל בהצגת תיאטרון, הקאמרי, אתמול
להעיר אריות, הקאמרי, 80 דק'- עוברות יחסית מהר.
זו הצגה שנשענית על ארבעה שחקנים: עוז זהבי, רות אסרסאי, מיכל עוזיאל ומוראד חסן. יש שחקני רקע שממלאים תפקידי משנה קטנים וכולם קשורים לעדה האתיופית [אחים בבתי חולים, סניטרים] ולאריתראים, פצועים, מתים מרעב.
הבעיה מוסרית הממשית במרכז הדרמה, היא המניעה את כל העלילה, שלצערינו לא נפתרת. נהפוך הוא. הממסד הישראלי הבורגני, יפה הנפש, צבוע מתגלה במלוא כיעורו הנהנתני והמעמדי. עד להכעיס.
ההצגה עצמה תלויה בשחקנים. אמנם יש עלילה ברורה, הגיונית, אריסטוטלית כמו שצריך: אקספוזיציה, הפעולה הרקאשונה המניעה את הדמויות דרך הגיבור, שיא וסיום, ללא קתרזיס.
עוז זהבי אינו "שחקן אופי" או שחקן בעל עומקים דרמטיים מרשימים. כוכבותו נעוצה ביופיו, בסרט של איתן פוקס, סדרות טלוויזיה פופולריות. שחקן תיאטרון חייב את כולו לתת על הבמה, ליצור בקהל "אמון" בדמות, לשקף מורכבויות של הדמות, לצערי המשחק טכני - מבוסס על תנועתיות מאפיינת, הקול שטוח ולא מגלה שינויים רבים בדמות, הפנים, מרחוק נראים "אותו הדבר" בכל מצב. גם כשהוא צועק, נלחם על "חירותו" נאבק בעצמו - הכל חיצוני כלכך, שממש בא לבכות. תפקיד כלכך מלא, תפקיד רב רובדי, עם מורכבות אופי, ללא התיחסות לגופני, לסקסי .. בזבז אותו לגמרי.
רות אסרסאי עושה תפקיד מעולה. השותף שלה כלכך שטוח, שהוא לא מצליח לגרום לה להתעלות נפש. כך שנשארנו עם הצגה שטחית, חסרת עומק.
אז ממליץ?
מבחינה רעיונית יש מקום לצפות בהצגה שמנקבת חורים באותה "נאורות ישראלית המאוהבת בעצמה" מהצד השני, 80 דקות כדי לראות שחקן ראשי שלא מצליח להפוך תפקיד כזה ל"גדול מהחיים".
אם לא חייבים, אז לא.
ונמשיך בסרט היום - השני - הקדירה, סינימה סיטי
סרט צרפתי בבימוי של ויטאטנמי צרפתי שעיקרו "אהבה" ואוכל עילי. די דומה לסרטים שאנחנו צופים בהם לאחרונה, האיטיות, ויתור על עלילה לטובת עיסוק בדמויות, מערכות יחסים ונכון - נוף, הרבה נוף.
משהסתיים הסרט וישבנו במזללה מקסיקנית די זולה, הפער בין הבישול העילי בסרט לבין מנות רחוב ללא שאר רוח עורר בנו צורך לומר: אבל די טעים כאן, במזללה.
הסרט מתמקד באהבתם של אז'ני ודידון, גסטרונום צרפתי משלהי המאה ה- 19 והטבחית הקבועה שלו, אז'ני. מתברר שיש בה יכולת בלתי רגילה לקרוא את "החזון" הגסטרונומי שלו ולבצע אותו ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ולכן הוא זוכה לכינוי "נפוליאון של הגסטרונומיה".
הסרט נטול אקספוזציה, אנחנו פוגשים את הזוג 20 שנים לאחר שהתחילו לעבוד יחד. הם מחפשים שוליה צעירה עם כישרון טבעי, שצריך לטפח. אז'ני בסוף נכנעת לחיזוריו של דידון והם מתארסים. ואז'ני מתה.
כאן מתחיל סיום שמכניס את כל תוכניות הריאליטי של בסיטואציית השיא: השיפוט לכיס הקטן, כנאמר - האומנות היא באמת הדברים כמו שצריכים להיות. לא ארחיב, כי ממש צריך לראות את הנשים המגיעות ונשפטות ע"י נערה בת 13, למשל.
אין מוסר השכל, אין שיא, אין סגירת אף מעגל עלילתי שנפתח.
יש לדעתי ולדעת בת זוגי שני סיומים לסרט.
הראשון הוא תנועת מצלמה של 360 מעלות במטבח, ואחריו אותה תנועה ואותו מבט רק שהמטבח מואר כולו. לנו זה הספיק.
הסיום השני, אותו לא אציין נראה לנו כמעין "מס שפתיים" לקיטש, כקיטש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה