בשבוע שעבר אמרתי ל-ד' שמצב החיצוני לא מעורר בי חרדה כמו שציפיתי, או כמו שצפוי אולי שיקרה.
אין לי תסריטי זוועה על התפרקות המדינה, על השתלטות צבאית או אחרת על מנגנוני השלטון, וכן אני רואה אפשרויות עתידיות להבראה.
עם זאת -
מדי פעם כשאני משוחח עם חברים מחו"ל, רמות החרדה שלהם כלכך קיצוניות, ותמיד אני נשאל - מתי אתה עוזב?
מודה ומתוודה - תסריטי אימה ביחס לנכדותיי כבר הופיעו בסיוטים הנוראים שלי, אבל אני יודע לצאת מזה. סיוטים הם ה"כסף הקטן" של הפרעת חרדה.
לעת עתה, על אף תחושת חוסר ביטחון בלתי פוסקת, אין בכוונתנו להגר. כל המיליה שלי לא עוזב. אולי בגלל שכולנו בעשורים השמיניים של חיינו או בסוף העשורים השבעיים, אולי בגלל שפאתטי ככל שיהיה, אנחנו חושבים שכוחות השיקום והריפוי וההתנגדויות לממשלת הזדון והרשע חזקים יותר מאי פעם.
אבל, לא לעולם חוסן.
כן, הידיעה הברורה שיש לנו לאן לעזוב חזקה מתמיד, והיא אולי משמשת כאיזה מרווח נשימה בתוך ההיפרוונטילציה.
https://katzr.net/ca2314
