370 מ- אירוויזיון 2024

 חברתנו לקהילה גהה העלתה פוסט וקראה לו "סיכום טרללת האירוויזיון". התחלתי להגיב לפוסט, הבנתי שיש לי הרבה מה להגיד, ולכן בחרתי לפתוח פוסט משלי.

אירוויזיון 2024 - בוקס להינדוס התודעה הישראלית

הפעם בניגוד לפעמים קודמות בהן צפיתי באירוויזיון מצאתי שותפה בכלתי המקסימה, שהעבירה אתי ערב ווטסאפ שכולו הערות, תובנות ומעט רשעות. היא אמרה לי שליד הפרשנים הישראליים יצאתי קדוש. כמו כן אחיינית בת זוגי בנורבגיה הכינה קערת ענק עם חטיפים לה ולבתה בת - 9 [היום אין לימודים בנורבגיה, אז מותר.]. נקודת המבט שלה ושל הבת שלה היו ממש משב רוח מרענן בהיותן כלכל לא ישראליות וצפויות.דוגמה מדליקה - ההופעה הדקנדנטית של המשלחת הספרדית זכתה אצלה בשאלה: למה התחת שלהם עירום?

הסיכום שלי ייכתב בנקודות:

• השיר הישראלי לא מצא חן בעיניי. הזמרת "לא באה לנו בטוב" בעיניים. בת זוגי טענה שהיא מתנשאת ולא ישראלית. כך או אחרת, לאחר 52 נקודות של השופטים, רבע  מהניקוד לליצן השוייצרי, באה הצבעת הקהל ושינתה את מפת התוצאות לחלוטין בחמישייה הראשונה.
• מתברר שאנטישמיות ובוז היו, אמ-מה לא בכמות שהכינו אותנו, ולא לפי צו התעמולה הביביאנית בת ימינו - עם לבדד ישכון. מתברר, יש גם עדויות של ישראלים רבים ששבו ממדינות העולם אחרי חופשת הפסח, שלא שונאים אותנו כלכך. היתכן שדווקא שונאים או מואסים בפלסטינים והערבים שמשתלטים על האג'נדה היומית? הנורבגית אמרה: הרבה פלסטינאים וערבים החרימו את האירווזיון, לכן לא היה ביטוי לשנאה שלהם. יתכן שהיא צודקת, אני מעדיף את העובדה שאף אחד לא הביע כלפיי, ישראלי דובר עברית יחס של בוז, שנאה או דחייה.תלבושות, כן הגייז חיים בשביל התלבושות המופרכות שבהן מופיעות-מופיעים נציגי המדינות. אני לא גיי אבל אוהב בגדים ותלבושות מופרכות.
  דומני שיש כמה שממש בלטו לטוב או למוטב: 
  
  
• המשלחת הפינית הובילה את רעיון התלבושת לקצה האבסורדי - סטרפטיז של גבר על הבמה
• הנציג הלאטבי לבש חליפה אדומה שהייתי לובש עכשיו בשמחה רבה. עם זאת, קישוט גשר האף לא מצא חן בעיניי.
• המשלחת הבריטית הגדילה עשות עם אדום, אזורי חלציים חיצוניים מפלסטיק והעמדה דמויית GAY PORN. פלא שהם קיבלו 0 נקודות מהקהל?
• המשלחת הספרדית בכלל חזרה בזמן אל העולם הנסתר של הויקטוריאניות ורומני חשק בחברה הגבוהה. הזמרת היתה גברת מבוגרת שבוטוקס ומתיחת עור לא הסתירו את גילה, הפאה הבלונדינית עוד היתה נוראה יותר. שני הגברים שחוללו סביבה הציגו מיניות א-בינארית בהזקפת ישבן גברי מגולח למשעי. וואווו, מייד עפתי ל"סיפורה של O" אבל מהצד הרע.
• הנציג השוייצרי, מה הוא לבש? אהה, חצאית ורודה, גרביונים בצבע עור, נעלי התעמלות מקושטים ו- ווסט[ג'קט, יעקובית] בצבעים דומים עם נוצות ופרווה מלאכותית. תלתלים מוקשים בג'ל, איפור עם פנינים מלאכותיות, ציפורניים עם ג'ל מתוחכם. זכה מקום ראשון. הזכיר לי את האוסטרי/ת עם הזקן והשמלה, קונצי'טה וורסט,  שזכה בעבר.
• הנציג הצרפתי עם חולצה מהממת. הלוואי שאצליח לשים עליה יד. למרות משמניי אשמח ללבוש אותה בקיץ שלנו.
• המשלחת הפורטוגלית, כך מתברר ב- X, הזמרת צבעה צפורניה בצבעי דגל פלסטין, והבגדים? אהבתי את השיר
• המשלחת האירלנדית שיחקה אותה בתלבושות מהפולקלור האירי העשיר של שדונים [לפריקונ'ס] פיות, מכשפות, דרואידים. אהבתי.
• בסלובניה הבינו מהר שהזמרת שלהם לא ממש זמרת, אז שלחו אותה לבושה-עירומה, בבגד גוף חושפני מהפיכתו לכמעט עור שני.

היו עוד כמה תופעות מוזרות על הבמה, כמו התפאורה, פלרטוטים עם המצלמה, הזמרת הארמנית הפליאה עשות.

אבל -

לו צפיתי לבד בטח הייתי מפסיק באמצע. כלומר צפייה באירווזיון היא חוויה קהילתית, כמו תיאטרון. בניגוד לתיאטרון אפשר לדבר, להחליף הערות ואף לשמוע פרשנות מרושעת. 

אין השפעה פוליטית לאירווזיון, זה ברור לכל אחד. זה אירוע בידורי טהור עם כוונות רווח ברורות [צריך לשלם על הצבעה, זכויות יוצרים, חסויות], כשהניסון להיות "טוב יותר מהמקום האחרון בו התקיים" מובילה לפירוטכניקה, לשימוש נרחב ב- AI ולטכנולוגיה מתקדמת במיוחד. אני מניח שאם כמה פטנטים או פתרונות יצירתיים עלו במהלך ההיערכות לאירוע, הם יהפכו מטבע עובר לסוחר.

ואחרון -

האם השיר של עדן יהפוך ללהיט במועדוני הגייז באירופה? יוביל אותה לקריירה בינלאומית כמו של נטע ברזילי?

מצאתי כמה טובים ממנו - השיר הארמני, האנגלי, הגרוזיני[גיאורגי] - כל בעלי הקצב המטורף, כן גם של הפינים המתפשטים.

לכאורה ללא קשר לאירווזיון אבל עם קשר עמוק לתלבושות לגברים "גדולות מהחיים", תחפושות עם מתאבק אמריקאי ידוע מאוד בפומפוזיות של תלבושותיו סת' פריקין רולינס

מי ששואל מאיפה המעצב הלאטבי מצא את הרעיון לבגד של הזמר.

369 - שורה משיר

 הפעם בשרביט החם - שורה משיר זכורה, כזו שקופצת לה, אם ארצה ואם לאו, או כזו המחכה לציטוטה המיידי.

לפני המון שנים, הכרתי זוג בריטי, שתחביבם היה לשוחח באנגלית כלכך גבוהה, שאין סיכוי שהשומע, ללא הכשרה מתאימה, יבין אותם. בין לבין הם טענו, שהיכולת לצטט טקסטים משותפים מייצרת "זהות קהילתית-לשונית". זו טענה ממש חשובה, יתכן ולא הכי מבוססת, אבל יותר מפעם אני מזהה בשיחה, כשאני נדרש לאיזה איזכור, ובן/ת השיח נזכרות השיחה הופכת עמוקה ומורכבת יותר.

הבעיה בתרבות בת זמננו, שאין מצע משותף לקהילה, בטח בישראל, למעט השפה, שגם עליה עוד לא החליטו "איך היא?" ועמדות פוליטיות של "לנו/צרינו".

טליק הביא דוגמה משירים פופולאריים על גבול השירה האומנותית, אבל אצלי המחלקה תפוסה בעיקר על ידי שירי משוררים.

למשל אחת השורות הכי דרמטיות: "ואור חיוך ראשון ניצב- ומתמוטט" משירו של אלתרמן "חיוך ראשון" מספרו "כוכבים בחוץ". אני מצטט רק את הבית האחרון:

כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,

כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,

כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.

כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,

מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,

שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,

אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,

פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה

וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט. 

שיר נפלא נוסף שאני אוהב לצטט ממנו הוא של רשב"ג:  "כתב סתיו בדיו מטריו ורביביו" מבחינתי, השורה היא ZEN שלם. [אגב, יש טענות שהייחוס לרשב"ג מוטעה.]

כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו / וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו

מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן / לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו

לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק / רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו

שורה שכל פעם מצחיקה אותי, שלמה ארצי: "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת":

גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת,

בין שיחי השרך.

הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת.

הוא נעזב,

הוא נושר בסתיו,

אל תהיי כועסת,

הוא מאוהב.

חשבתי גם על "קול דודי דופק" מתוך השורה המופלאה הזו משיר השירים, פרק ה', פסוק 2:

 "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה"

כל הפרק אגב, מוקדש לתשוקת האהובה אל אהובה, תשוקה גופנית ממש המייצרת בה בשמים, ריחות, שוטטות על חומות ירושלים.

לא אמשיך להביא ציטוטים, כי זה ימלא דפים בלי סוף.

אבל אתייחס לעוד שניים, על גבול השירה האומנותית:

אריק איינשטיין בשיר הנפלא, שכתב יחיאל מוהר, רוח סתיו: "ואם אתה קצת ציניקן", מתוך הפזמון -

זה הסתיו עם הענן

ועם הרוח המיבב,

ואם אתה סתם ציניקן

בכל זאת זה צובט בלב.

ושיר נוסף של שלישיית גשר הירקון "כשאור דולק בחלונך" שכתב עמוס אטינגר

כשאור דולק בחלונך אני שומע

איך מכתבייך נכתבים שם בוודאי

כשאור דולק בחלונך אני יודע

כי ביניהם לבטח יש מכתב אלי

https://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=47416

368 - גרסא דינקותא

 אני לא מאמין שאני עומד לכתוב פוסט ובו להצביע על הורשות התנהגותיות שאני ממשיך לקיימן מאמי.

אמי היתה חייבת בשליטה בתחומי חייה. שליטה מוחלטת. כך, לדוגמה מנהגיה הקבועים: ביום מסוים כביסה, ביום אחר גיהוץ. מחליפים מצעים כל מספר ימים קבוע. כלים מדיחים בשעות מסוימות. אוכלים בטקס קבוע בשעות קבועות.

אבא במובן הזה שימש רק כמפרנס וככוח השיטור שכפה את סדרי החיים הקשוחים. ממנו פחדנו ממנה משום מה לא. כיום אני חושב, איך הצליחה לגרום לו להפוך ל"רע", ל"דחוי".

אחד ממנהגיה היה לגהץ הכל. ואז בתום הגיהוץ של ערימות לסדר את הבגדים בארון. כן, בדיוק, חסר לך אם הזזת חולצה סנטימטר מהמקום שלה. חובה לקחת רק חולצה מראש הערימה, ומה זה חשוב אם זו פלנל, ששרווליה קוצרו, בחמסין של 40 מעלות? יש סדר בעולם.

אני לא מגהץ כלום! יש לי חולצות שצריך לגהץ, פעם בכמה זמן [יכול להיות אפילו יותר משנה] אני מגהץ את כולן, לאחר שימוש, נדיר מאוד, ותולה על הקולב. שאר חולצותיי הן טריקו, שאין צורך לגהץ, מחליקים עם כף היד, ואם מקומט, אז??

בענין הזה כן ירשתי את הטירוף של אמי - אמנם מה שלמטה ולא למעלה, אבל אין סיכוי שאקח את העליונה, בחיים. אחליף מכנסיים, גרביים ונעליים ולא אקח מראש הערימה. כך עם בגדים חדשים.

בגדים חדשים קיבלנו פעם בשנה. שאר בגדינו היו מהבכור לקטן, בגדים שקרובי אמי באמריקה שלחו לנו, והיא התאימה. אז אחת "הדפקות" שלי היא בגדים, ודחיית סיפוקים, בחיי. יש לי עכשיו חולצה חדשה מחכה כמו ילד טוב לתורה בערימת החולצות.

ולא הזכרתי תחתונים. עוד טירוף מאמי. כמו רבים ש"לא אכפת להם מה השכנים יגידו", מאוד אכפת היה לה. אז מדי יום חובה להחליף תחתונים, אפשר גם פעמיים. כך יש לי בארון חנות קטנה לתחתוני גברים.

מנהג מחורבן נוסף שלמדתי ממנה, לא להזיז דברים ממקומם. אצלה זה היה קשור לשליטה במרחב בו חיה, אצלי פשוט - אני שוכח איפה שמתי אותו, אז לא יודע אם למדתי ממנה, הושפעתי ממנה. מנהג אחר מעולה, סידור מהיר של הבית. יש אורחים? קדימה, זוז בבית והזז דברים למקומם או ממקומם, טאטוא מהיר.

בעיה נוספת שהורישה לי, חוש ריח שמשפיע על מצב כאבי הראש. הרגישות שלה היתה מופלאה, היכולת לזהות ריחות וכמות הריחות שתוייקו אצלה כ- רעים. אצלי בבית תדיר פועלים "מפיצי ריחות". אפילו במטבח, ששם עדיף לתת לריחות המזון להופיע.

אני מניח שזה המקסימום שאמי תזכה ממני אי פעם עד מותי.

367 - יום הזיכרון לשואה ולגבורה

 מודה ומתוודה, כשהייתה הצפירה ישנתי. התעוררתי לרגע וחשבתי "אוף, חזרו הטילים", ולדעתי זה הקישור היחיד, שאני מוצא,  בין הפוגרום שנערך בישובי עוטף עזה ב- 7.10.2023 לבין שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה.

אני מנסה להבין את המרוץ אל המילה "שואה" כתיאור של פוגרום שמחת תורה. הדבר היחיד בו אני יכול להיתפס הוא: לרגע אחד בודד, חד ואכזר חזרנו בבת אחת לגלות, בה יהודים לעולם לא היו בטוחים. בה חיי יהודים היו הפקר. ברגע בודד ומזהיר באור יקרות אשליית הבטחון בה אנחנו חיים 76 שנים נופצה ללא רחמים. הכשלון של הצבא להיענות מיידית לסכנה ולאסון עזרו לתחושה הנוראה הזו. איסוף חטופים מזכיר את הסלקציות הנוראות, בהן אף לא אחד הגן או רצה להגן.

אני שם לב שהמילה "גבורה" נדחקה לגמרי מהשיח הלאומי-לאומני פראנואידי בו אנחנו נמצאים בימים אלה. למה? זו שאלה מהותית שתשובה עליה מסבירה היטב את "מצב הרוח הלאומי", את תחושות החרדה, אי בטחון וחוסר וודאות.

ביאליק כתב את "על השחיטה" בעקבות הפרעות ברוסיה ב- 1904, סופות בנגב הן נקראו.

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!

עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,

וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!

נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –

וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!

יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,

וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם

כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

אייר, תרס"ג.

תיאור מזוויע שכנראה חופף גם את אירועי "שמחת תורה" ומבטא את עומק אין האונים, הייאוש ותחושת המופקרות בעולם, גם אלוהים מפקיר תדיר את עמו.

אבל

אירועי שמחת תורה, 2023, אינם שואה, כפי שציינה בחדות רבה NLEE בפוסט שלה " ערב יום השואה 2024": "אני אישית חושבת שהכותבת מתבלבלת בין תחושת ההפקרה שאנחנו חווינו וחווים עדיין, לבין מהי שואה אמיתית."  

מחקרים מצביעים שאושוויץ לא היה "פלנטה אחרת" עפ"י מונחי ק.צטניק, אבל שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה נבעה מהשיטתיות של תעשיית המוות, מתכנונים כלכליים מובהקים של ניצול רכוש יהודי, בגדים ולבסוף גם גופם, הן כמכשיר והן כחומר גלם.

הבעייה בזיהוי של "השואה" עם אירועים, גדולים ככל שיהיו, שקורים לישראלים וליהודים ברחבי העולם, בטח לאחר פוגרום שמחת תורה 2023 נובעת מהרגע בו השואה הפכה מטבע עובר לסוחר, בעיקר אצל הימין הישראלי, ברטוריקה הלאומית/נית של בגין ז"ל. אי אפשר להקל ראש ברידוד המילה על כל מורכבויותיה כפי שעשה בגין, ואחריו דוברים רבים אחרים. לפעמים נדמה שבאירופה מקפידים יותר על שמירת זכר "השואה" [חוקים נגד מכחישי שואה] מאשר הישראלים עצמם. והגבורה? היא הולכה אחר כבוד ליציע האחורי, מוסתר היטב.

ביאליק, כן שוב הגאון היהודי הזה, כתב בפתיחת הרשימה שלו "גילוי וכיסוי בלשון" כך:

בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. [הדגשות שלי, כמובן]

וזה מה שקרה, השואה הפכה למילה המגולגלת בשווקים כמו עדשים, חסרת ערך וייחוד. הפכה למעין "מליצה" מתה שמסמנת אסון בסדר גודל בלתי נתפס, על אף שהאסון הוא "פוגרום" ולא "שואה".

השבועיים האלה, של יום השואה והגבורה ויום הזכרון לחללי צה"ל הינם קשים מנשוא עבורי. אבל קשה לי בין היתר ההזנייה של המילה שואה והיעלמותה של הגבורה. זו הוכחה חד משמעית לכשלוני כמחנך, לכשלון מערכת החינוך הישראלית, לכשלון לימודי ההיסטוריה הישראליים.

ממליץ על הפוסט של NLEE - ערב יום השואה 2024 - https://katzr.net/66cc14

366 - שפות זרות

 השרביט החם מציע את הנושא - שפות זרות

האם ההנחה שלי, שנוודים יודעים הרבה שפות זרות נכונה?

האם ההשערה שלי, שיהודים, בהיותם חסרי בטחון שמקום מגוריהם הוא לדורי דורות למדו יותר משפה אחת?

ומכאן, האם מסקנתי שהוריי, אלה שלחמו בפלמ"ח, אלה מהאצ"ל או מהלח"י הולידו צאצאים שיידעו רק עברית ע"מ להפסיק את "הנדודים" הטיפוסיים לעם היהודי, סבירה?

כך או אחרת

הוריי החליטו שעברית תהא שפת ילדיהם, ובכך גדעו במו ידיהם את הקשר שלנו לעברם התרבותי העשיר [יידיש, ספניול/לאדינו, טורקית, צרפתית, גרמנית, לטינית]. מסכים, לא היה מחובתם להוריש לנו את שפות אירופה שהכירו, אבל את שפת ילדותם, התבגרותם?

עד היום אני לא סולח להם.

לכשעצמי

קשה לי ללמוד שפה זרה מ"האוויר". גיסי, המחותנת שלי, אחי הגדול, אמי למדו/לומדים שפות זרות ללא מאמץ, אני מאלה חסרי הכשרון.

אבל

אני מקפיד בכל מקום אליו אנחנו מנגיעים ללמוד את מילות הנימוס: בוקר טוב, לילה טוב, תודה רבה.

365 - עוד כמה תמונות

 בדקתי את יומן התמונות שלי, מצאתי עוד כמה שאהבתי. כשאבין איך להעלות לכאן את הסרטונים שהכנתי מסדרות של תמונות אעלה אף אותם.

364 - והביצה הישראלית

 האם המלחמה נגמרה? זה הנושא של השרביט החם.

באחת התגובות כאן כתבתי שאני מרגיש חסר ביטחון. לא הרחבתי את הענין, וכאן המקום להרחיבו.

זרמי מידע תעמולתיים מציפים אותנו ללא הרף. אפילו דג מומחה בזרמי הים יתקשה להתמודד עם זרמים אלה.

בי הם מעוררים תחושה קשה של חוסר ביטחון קיומי.

אני קם בבוקר, ולמרות שאני מקפיד לא לצפות בחדשות ולרפרף על כותרות ראשיות, התחושה העמוקה שלי, אני לא מוגן. ר"ל, לפני 50 שנים החרדה שהציפה את המדינה לא הובילה למצב בו הציבור הישראלי מצוי עכשיו.

אז יש/אין מלחמה?

הכל תלוי במצב הרוח הפוליטי-אינטרסנטי-כלכלי של הצד המפחיד באותו היום. ישנן טענות שמצב הקפאון מתאים לרה"מ ולשרידותו הפוליטית לעת עתה, ואחרים טוענים שזה מתאים להנהגת החמא"ס בעזה ובחו"ל.

החיים ממשיכים.

יש שיקפידו על קיר לא מטוייח בביתם כתזכורת קבועה לסכנה, לאפשרות ההרס. אחת הדיסטופיות הנוראות ביותר שקראתי על העתיד הלא רחוק היא של ישי שריד, הבן של יוסי שריד ז"ל, שנקראת "השלישי", ומשרטטת בדיוק רב את ההרס המפואר והיעלמותו של החלום הציוני השלוב, כיום, לצערנו, בחלום המשיחי השבתאי ובקודמיו "מזרזי הגאולה". סיום שאחריו לא תהיה יותר מדינה ציונית, יהודית, פלסטינית. 

עפרי אילני, עורך בטאון "הזמן הזה" גם פירסם מסה קצרה על "מקום" ו-"היעדר מקום" בתרבות היהודית בת זמננו:

יהודים זה לא אותנטי

עפרי אילני

שבעה עשורים אחרי הקמתה של מדינת ישראל, שאלת השייכות של היהודים למקום אקוטית יותר מאי פעם. מול הטענה הפלסטינית בדבר זרותם של היהודים בארץ, דוברים ציוניים מבקשים להוכיח שהיהודים הם ילידיה האותנטיים. בד בבד, יהודים מחוץ לישראל מנסים לייצר צורה חלופית של אותנטיות יהודית – מעין "ילידיות גלותית". אך הניסיון להשריש את היהודים בהוויה אותנטית כזו או אחרת, אם בישראל אם בגולה, מועד לכישלון.

את המסה הזו הוא מסיים כך:

"במלחמה הנוכחית נעקרו מבתיהם מיליוני פלסטינים ומאות אלפי ישראלים. גם אם הם ישובו לבתיהם, העקירה הזאת מסמנת קיום עתידי שאין בו קרקע יציבה. מכל מקום, התרפקות על קיום ילידי שורשי לא תסייע לאיש מאיתנו. אנחנו אנשים חסרי מקור, יצורים סינתטיים, שחיים על מרבדי דשא סינתטי."

דומני שהעמדה שהוא מצייר, עם ההנחה הדי עובדתית שלי, שהיהדות כבר בראשיתה תפסה עצמה כנודדת אל "מקום מבטחים מדומיין" - לך לך מארצך אל הארץ..." ואז ויתור על ההבטחה האלוהית "וירד יעקב מצריימה..", ושוב 40 שנות נדודים, שסופן ממלכה והגלייה ואחר כך בחסות אימפרטור בן הזמן כורש, ממלכה-בובה, שסופה הגלייה שלא הסתיימה עד היום.

האם יהודים עקורים בארצם, בהגלייה פנימית מרצון יסכימו ש"המלחמה נגמרה", כלומר לעולם לא לשוב לבתיהם בצפון הארץ או בדרומה? האם אנחנו במצב בו הכוחות מתאספים לקראת עימות "מיתי", משהו בסגנון המהאבאראטה ההודית, מלחמות יוון וטרויה או אולי מלחמות ענק בנות זמננו?

כך או אחרת, מבחינתי המלחמה לא הסתיימה עד אשר, אולי, יושג איזה הסכם משלה, שיצליח לרמות אותי, מרצוני, שהכל "תקין".