הפעם בשרביט החם - שורה משיר זכורה, כזו שקופצת לה, אם ארצה ואם לאו, או כזו המחכה לציטוטה המיידי.
לפני המון שנים, הכרתי זוג בריטי, שתחביבם היה לשוחח באנגלית כלכך גבוהה, שאין סיכוי שהשומע, ללא הכשרה מתאימה, יבין אותם. בין לבין הם טענו, שהיכולת לצטט טקסטים משותפים מייצרת "זהות קהילתית-לשונית". זו טענה ממש חשובה, יתכן ולא הכי מבוססת, אבל יותר מפעם אני מזהה בשיחה, כשאני נדרש לאיזה איזכור, ובן/ת השיח נזכרות השיחה הופכת עמוקה ומורכבת יותר.
הבעיה בתרבות בת זמננו, שאין מצע משותף לקהילה, בטח בישראל, למעט השפה, שגם עליה עוד לא החליטו "איך היא?" ועמדות פוליטיות של "לנו/צרינו".
טליק הביא דוגמה משירים פופולאריים על גבול השירה האומנותית, אבל אצלי המחלקה תפוסה בעיקר על ידי שירי משוררים.
למשל אחת השורות הכי דרמטיות: "ואור חיוך ראשון ניצב- ומתמוטט" משירו של אלתרמן "חיוך ראשון" מספרו "כוכבים בחוץ". אני מצטט רק את הבית האחרון:
כִּי הַשָּׁנִים דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ,
כִּי צֶמֶד עֲגִילַיִךְ מֵת בְּתוֹךְ תֵּבָה,
כִּי הָרָזוֹן הַקַּר וְהַבּוֹטֵחַ אֶת פָּנַיִךְ כְּפַסָּל סִתֵּת.
כִּי בְּצֵאתֵךְ אֵלַי, כּוֹשֶׁלֶת כַּחֲלוֹם,
מוּל אֹפֶק הַמּוֹרִיד מָסָךְ עַל הַשְּׂרֵפָה,
שָׁמַרְתְּ לְמַעֲנִי אֶת הַיָּקָר מִכֹּל,
אֶת הַשִּׁלּוּם לַכֹּל,
פַּת עֶצֶב חֲרֵבָה
וְאוֹר חִיּוּךְ רִאשׁוֹן, נִצָּב- וּמִתְמוֹטֵט.
שיר נפלא נוסף שאני אוהב לצטט ממנו הוא של רשב"ג: "כתב סתיו בדיו מטריו ורביביו" מבחינתי, השורה היא ZEN שלם. [אגב, יש טענות שהייחוס לרשב"ג מוטעה.]
כָּתַב סְתָיו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו / וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיו
מִכְתָּב עֲלֵי גַן מִתְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן / לֹא נִתְכְּנוּ כָהֵם לְחֹשֵב בְּמַחְשָׁבָיו
לָכֵן בְּעֵת חָמְדָה אֲדָמָה פְּנֵי שַׁחַק / רָקְמָה עֲלֵי בַדֵּי עֲרוּגוֹת כְּכוֹכָבָיו
שורה שכל פעם מצחיקה אותי, שלמה ארצי: "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת":
גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת,
בין שיחי השרך.
הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת.
הוא נעזב,
הוא נושר בסתיו,
אל תהיי כועסת,
הוא מאוהב.
חשבתי גם על "קול דודי דופק" מתוך השורה המופלאה הזו משיר השירים, פרק ה', פסוק 2:
"אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה"
כל הפרק אגב, מוקדש לתשוקת האהובה אל אהובה, תשוקה גופנית ממש המייצרת בה בשמים, ריחות, שוטטות על חומות ירושלים.
לא אמשיך להביא ציטוטים, כי זה ימלא דפים בלי סוף.
אבל אתייחס לעוד שניים, על גבול השירה האומנותית:
אריק איינשטיין בשיר הנפלא, שכתב יחיאל מוהר, רוח סתיו: "ואם אתה קצת ציניקן", מתוך הפזמון -
זה הסתיו עם הענן
ועם הרוח המיבב,
ואם אתה סתם ציניקן
בכל זאת זה צובט בלב.
ושיר נוסף של שלישיית גשר הירקון "כשאור דולק בחלונך" שכתב עמוס אטינגר
כשאור דולק בחלונך אני שומע
איך מכתבייך נכתבים שם בוודאי
כשאור דולק בחלונך אני יודע
כי ביניהם לבטח יש מכתב אלי
https://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=47416
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה