501 - בוננות פנימית

 מתאים מאוד, שהפוסט הראשון במחצית השניה של האלף הראשון שלי יעסוק ב"בוננות פנימית". טליק מציע בשרביט החם את הנושא: 

למה פתחתם בלוג?

זו בהחלט הזמנה מפורשת למבט עמוק פנימה.

יש לי כמה וכמה תשובות:

1. בעבר, טרם התחלתי לכתוב בלוגים, היה נהוג לכתוב בפורומי נושא שונים, בקבוצת שיח שונות. הבלוג היה אז חדש וחדיש. בחרתי לעבור לכתוב בו, כי הוא זכה למבט רחב יותר והתיחסות מיותר אנשים.
2. פרסום שירים. אפילו היה לי בית לפרסם שירים, הבלוג משום-מה נראה לי טוב יותר, מגיע ליותר אנשים
3. התיחסות "מקצועית" לשירים, לספרות
4. כתיבה על נושאים שמוצאים חן בעיניי
5. יצירת דמויות-מסכה [ניק, אווטאר] ובדיקה עצמית - כלומר מעין מחקר עצמי
6. הכרות עם אחרים.ות ללא צורך במפגש ב-חיים [RL] אתם

האם פורום נושאי, למשל הפורומים שאני משתתף בהם ב'תפוז', רשתות חברתיות [אני חבר ב- 4] לא עונים על 6 הסיבות שכתבתי?

 התשובה היא כרגיל: כן/לא

https://images.unsplash.com/photo-1747253590504-3a17cd5a4f9c?q=80&w=1974&auto=format&fit=crop&ixlib=rb-4.1.0&ixid=M3wxMjA3fDB8MHxwaG90by1wYWdlfHx8fGVufDB8fHx8fA%3D%3D

500 - חמש מאות פוסטים

 האמת, שכנראה כתבתי הרבה יותר.

בבלוג השירה שלי ב"מוטק'ה" יש כבר 1850 פרסומים, וישנם בלוגים נוספים שירדו לתהום הנשייה.

בפועל יש בבבלוג הזה  622 פרסומים, אבל משלב מסויים החלטתי לשנות את אופיו של הבלוג, למשהו אחר.

המשהו אחר התחיל ב - 29.9.2020 בהצהרת כוונות:

"הבלוג הזה משנה פניו  ושמו ונקרא - ענייני דיומא ; תשובה ל - "תורה ואני""

"אחד הבלוגים המרשימים מאוד שיש לנו כאן הוא הבלוג "תורה ואני" סדרת שיחות מעמיקה ואישית ביותר על מושגי אמונה בסיסיים ומורכבים מאוד של אדם מאמין אמיתי, אך פתוח לשמוע דעות אחרות, גם אם לא להסכים אתם.

הוא פרסם פוסט העוסק ביום כיפור , וכתבתי לו תשובה ארוכה, שלטעמי מצדיקה רשומה נפרדת, שבהחלט ראויה להיות הפוסט הראשון בבלוג המחודש. - שנה טובה."

וכך נולד פוסט מספר 1 בתאריך 3.10.2020 ששמו:

" גם לי דעה, השנקל הלא מענין שלי..."

"יש לי דעה גם הקורונה, קיסרית הכתר ואני נזכר בסרטי "מורטל קומבאט" והמפלצות השונות בהם. בטח שיש לי דעה על החרדים, על המפגינים, על הערבים, על האשכנזים ועל הספרדים, ואני אומר ביני לביני: נו ארבעה שבטים ולא שנים-עשר, וגם הארבעה הללו לא מזוהים באופן מובהק."

עם התפתחות הבלוג, קיבלתי עצה מצויינת מקנקן התה - הגדל את הגופנים, וכך עשיתי.

----

פוסט 100 פורסם ב - 3.8.21 וכותרתו:

קורונה שוב?

לצערי שוב חוזר נושא הקורונה, ואתו החששות שלי מחזרה לעבודה ב-זום. השנה אני מתחיל עם כתת י' חדשה של מחוננים ואחרי 7 שנים חוזר להגיש לבגרות, כיתת חנ"מ. יש לי תכניות רבות, וה-זום אינו חלק מהן.

לכן -

לא סיכום כי אם היערכות לקראת סגר קורונה חדש, בחגי תשרי, כלומר חודש ספטמבר. אף אחד אפילו לא מעז עדיין, במיוחד עם השרה החדשה, הדוקטור שאשא-ביטון, לומר: הבה נגרור את החופשה עוד חודש ונאריך את שנת הלימודים בחודש תמים. לא רק שאשא-ביטון אלא גם יב"ד [יפה בן דוד] לא ממש תסכים לענין, והשד יודע למה?!

לכשעצמי, ביום חמישי אני מקבל חיסון שלישי.

לכשעצמי, חזרתי להסתובב עם מסכה ברחוב.

פוסט 200 פורסם ב - 27.9.2022 וכותרתו:

ראש השנה

חככתי בדעתי אם להעלות פוסט משנת 2019, בה התחיל בלוג זה לפעול או להקדיש את בלוג 200 לחגיגת ראש השנה של השבט.

אז - 27.9.2019 [תשע"ט] פרסמתי את הבלוג הזה: 

ישראל דושמן - שנה חדשה

 את פוסט 300 פרסמתי ב- 22.9.2023 וכותרתו:

לזכר אחי

נדמה שהרבה פוסטים הקדשתי לאחי אליו אני מתגעגע ללא הרף, ואין ספר שירה שאוציא לאור ללא שיר או מחזור שירים שמוקדש לו.

פוסט 400 התפרסם ב- 21.8.2024 וכותרתו:

תוכניות לעתיד

אבל כיום אפילו לתכנן חצי שנה מראש לא מבטיח כלום, שדה התעופה שלנו נפתח-נסגר עפ"י החליל האיראני, רה"מ וכנופייתו ממשיכים בגזלייטינג של מדינה שלמה. רואי השחורות כבר מספידים אותנו, אז בתכנון מעבר אך ורק בלית ברירה לנורבגיה, בה חי גיסי.

אם שמתם לב, כל שנה נכתבו בערך כמאה פוסטים נספרים. הפוסט הראשון הראשון התפרסם ב- 17.4.2019, ושמו: 

פתיחה דרמטית משהו

הבלוג הזה נפתח לפני שנים אחדות, מתוך מטרה להפוך לבלוג בו אעלה הרהורים, קריאות שירים ושירים מפורומי שירה שונים ברשת.
אלא
כבר היה לי בלוג בעל אופי דומה בישרא-בלוג, לא הצלחתי לממש את הרצון הזה שלי, וכך הוא המתין לי עד אשר יִמָּצֵא בּוֹ חֵפֶץ.

הבלוג מישראבלוג ומכאן הועבר לבסוף לבלוג בוורדפרס, תרבות הקריאה,שם הורחבו נושאיו לקולנוע, תיאטרון וטלוויזיה. כמו גם סקירות על ספרי עיון או ספרות אומנותית.

פוסט 400 מלמד שהרבה לא השתנה בשנה שעברה מאז שנכתב, עדיין הכנופייה של רה"מ עסוקה בגזלייטינג קיצוני של מדינה שלמה, שדה התעופה נפתח-נסגר ו"אל על" "ארקיע" ו- "אייר חיפה" עושות רווחי ענק.

והעתיד? חלפו עברו 6 שנים. סה"כ 622 פוסטים. אני מניח שאולי אחיה עוד כמה שנים ע"מ להגיע ל 1000 פוסטים. בכל מקרה זה קל יותר מאלף הקילומטרים של מאו או להקים אימפריה שתשלוט 1000 שנים בעולם.

תמונת הפוסט מבלוג בשם: תפיסות - אסטרטגיות ךתוצאות במכירות, כתב להט צבי - https://www.tfisot.com/Show_article/500

499 - להגיד תודה

 היום הגיעו אלינו שני נכדים. בן השש וחצי ובן החצי שנה.

גם ד' וגם אני התלהבנו מכך שהם באים, מה גם שהם ביקשו משהו ספציפי שאני מכין.

הוחלט שאני מכין הכל.

ד' רק סדרה את השולחן.

טרחתי ונהניתי מכל רגע. הכנתי אוכל לתינוק עפ"י הוראות האם. אחר כך, לקחתי את החמוד לטיול של חצי שעה, [באמצע אזעקה, למה שלא תהיה... באמת?!] ובני התפנה לגמרי לאחיינו.

משהכל הסתיים, אמרתי תודה לבת זוגו של בני.

היא חשבה שהגזמתי, מה פתאום אני אומר לה תודה? כשאני אצלם ואני אומר תודה, זו דרכו של עולם, אבל היא אצלי ואני אומר תודה?

אין לי ענין להסביר לה.

כשתגיע לגילי ותארח את בני הזוג/בנות הזוג של צאצאיה, תרגיש בשמחה שהיא מעוררת בהם, תקלוט כמה נהדר זה שאין מתחים, כעסים, יריבויות מיותרות ששומעים עליהם בין חמים/יות; חותנות/ים.

אז בטח להגיד תודה.

498 - היחס לתגובות בבלוג

 נושא מעניין העלה מוטי בשרביט החם היחס שלכם לתגובות בבלוג / עורך מוטי אורגד

הנושא הזה  מתכתב עם הפוסט של שלי על "משתמש/ת אנונימי/ת"

אלא שהפוסט שלי ממוקד בבעיה ספציפית מאוד, תופעת ה"טרוליזם" ו"גבורת המקלדת", שבאמת קשה לי להבין אותה, ולפחות כשאני פוגש בה אצל עמיתיי, אני מגיב בחריפות.

מוטי מציג ארבעה מצבים של יחס כותב הבלוג אל תגובות לפוסטים שלו:

1. בלוגים חסומים לתגובות, 

2.יש אפשרות להגיב. 

3.התעלמות מתגובות בבלוג 

4.יש כאלה שמקפידים לענות לכל תגובה:

 א.  יש שמפתחים דיון של ממש בתגובות

 ב. יש כאלה שרק עונים בקצרה.

אתחיל ב"איך אני מרגיש" כשאני כותב תגובות. ישנם בלוגים רבים בנושאים רבים שמענינים אותי מאוד. אני משתדל מאוד להגיב בקצרה ולא באריכות, לענין החשוב לדעתי בפוסט, או לנושא שמעניין אותי בפוסט עצמו. [למשל, פוסטים שהם כמו "יומן אישי"].  ישנם כאלה שהתגובות צריכות לקבל אישור. לגבי אלה שרוצים לקרוא תגובות לפני פרסום, אני בעד. אישית אינני נוקט בדרך הזו, אבל אני יכול להבין את המניעים לכך.

ישנם שלא ישקפו אם ראו/לא ראו את התגובה. אני מכיר את התופעה הזו בצורה בולטת הרבה יותר בפורומי יצירה שונים, באתרי כתיבה, פרסום תמונות, בפורומים של תפוז[אנקדוטה - באחד הפורומים העלתי סטטוס שזכה ל- 5K צפיות ו- 0 תגובות!] וכו'.  אדם מפרסם, ואם מנהל האתר החליט להראות כמה צפיות היו ב-פרסום, אז יש סיכוי שלמפרסם תהיה איזו תחושה של נחת. [ עם זאת חשוב לזכור את התורה שקנקן התה לימד אותנו: יש הבדל בין הקלקה קצרה לבין התעניינות, שמשמעה שהייה זמן רב יותר באתר], אבל באתרים רבים אין האופציה הזו, וכך אתה רואה עמוד מודעות [מה שהיה האינטרנט לפני הבלוגים והרשתות החברתיות] בו יש עשרות פרסומים ללא תגובה אחת.

אישית, אני אוהב להגיב למגיבים בבלוג שלי. אני חושב שאם אדם טרח לקרוא ואף להגיב הוא זכאי בתגובה ממני. כתבתי באחת התגובות לעדי בפוסט שלה על "פרסומת", שהמאבק על המבט או "הארנק" של נמען הוא קשה בשוק פרוץ לגמרי, בו עשרות אם לא יותר פוסטים מתחרים על תשומת הלב שלנו, ואם זכיתי שיקראו, אני שמח ומודה באמצעות תגובה שלי.

497 - אני לא מפסיק לעת עתה לצלם

 במסגרת ההליכות, השליחויות הקטנות, תמיד אני מוצא זמן לצילומים, וגם בבית.

וגם כתבתי שיר-

תודה לחברים שהקפידו איתי על זיהו הלטאה בכיור

 

"הטבע שבבית – סדרת הייקו מאת אריק"

 חוּם כַּנְּמָלָה

קוֹפֵץ בְּהִתְלַהֲבוּת

רַק זְאֵבָן מוּל

^

שְׁחַרְחַר עָדִין

עַיִן לֹא תִּרְאֶה אֶת זוּג -

זְרוֹעוֹת טֶרֶף

^

כְּאֹרֶךְ אֶצְבַּע

אָפֹר כִּשְׁמֵי חֹרֶף אָץ

בֵּין הָרָהִיטִים

^

לָמָּה בַּכִּיּוֹר

מָצְאָה לָהּ הַשְּׂמָמִית 

מְקוֹם מַחְבּוֹא

^

יְרֻקָּה זַיִת

מִן הַחַלּוֹן חָמְקָה גּוֹ

חֲדַר עֲבוֹדָה

496 - הקיץ בפתח

 טליק שואל בשרביט החם על מנהגי חופשות הקיץ שלי/נו. 

אני חייב להקדים ולומר, שבהיותי מורה חופשות הקיץ שלי חפפו במדוייק את חופשות הקיץ של הילדים, ולאחר ש-ד' הפכה בעצמה למורה חופשות הקיץ שלנו תמיד כללו את הילדים, ואף פעם לא בחו"ל.

אבל וכידוע הילדים גדלים ולא זקוקים לאמאבא יותר, זמן חופשות הקיץ הפך לשלנו. מכיוון שכך, ומכיוון ש-ד' חובבת טיולים ויציאה מהבית, עד לפני כ- 15 שנים חפשנו באילת, בצפון, אפילו כמה ימים במלון בירושלים [עיר לידתנו, אבל זרה לנו לגמרי].

לפני 15 שנים אאל"ט נוצרה הרפורמה במחירי טיסה, האינטרנט וחיפושים בו הפכו קלים יותר, ו-ד' הפכה למארגנת טיולים עבור שנינו.

כפי שכתבו כאן קודמיי, אמפי ומוטי, ד' ואני אוהבים מאוד טיולים בעיר, ברגליים. ד' אוהבת גם מאוד טיולים ב"מחוץ לעיר הגדולה", עיירות קטנות, כפרים וכו'

כך, כל קיץ ארגנו לנו טיול גדול.

בנוסף, מצאנו לנו את הכפר הנפלא ברודוס. קיץ או תחילת הסתו [ספטמבר] אנחנו שם שבוע, באותו מקום אצל אותה בעלת בית.

וכן, ד' מצאה, וכבר כמה שנים אנחנו שם מדי קיץ, וילה בצפון, לשם אנחנו נוסעים עם שני צאצאינו, בני זוגם וצאצאיהם. לצערנו בשנה האחרונה נמנעה מאתנו הוילה, אז היינו ב"דלית אל-כרמל", אבל השנה כבר הזמנו מקום.

והטיול השנה יהיה לרומניה.

בהמשך להמלצה שקיבלתי כאן, התחלתי כבר ללמוד לעומק את ההיסטוריה של רומניה, לקרוא על המקומות ש-ד' רוצה שנגיע אליהם.

הלוואי, הלוואי שיהיה קיץ של שינוי.

495 - הרוסים אשמים?

 "התרבות הפוליטית הרוסית טבועה כל כך עמוק בפרויקט הציוני, שכיום כמעט אי אפשר לדמיין אפשרות היסטורית אחרת. ....  בנקודה היסטורית שבה רוסיה וישראל הן שתי ישויות בריוניות שזורעות אימה והרס, הדמיון נעשה שוב גלוי לעין. והוא לא מקרי. אם יש תקווה לישראל, היא קשורה בהשתחררות מהמורשת הפוליטית ההרסנית הזאת."

כך מסיים עופרי אילני את הטור השבועי שלו ב'הארץ' מוסף השבת [3.5.25] שנקרא: האסון שלנו.

חככתי רבות אם לדון בטור הזה, ולבסוף חשבתי שיש מן הטעם לדון בו. בראש ובראשונה, כי הוא תואם את תפיסת העולם הבסיסית שלי, שממשלת הזדון והרשע היא המשכה של ממשלת הדיכוי, כור ההיתוך, אפליית מזרחים, שחיתות ויצירת מעמד-על של בורגנים עשירים במיוחד. [ולא, אין כוונתי לקיבוצים!]

אילני מסביר היטב שהמציאות כיום היא תולדה של "  ההוויה המפאיניקית לא היתה נאורה, ולא ליברלית". לדבריו, ממש כמו פוטין, "בן־גוריון חשב על התפשטות מתמדת במרחב, כי רצועת החוף של תל אביב היא רק שער לארץ ישראל"."

בהמשך הוא כותב: "אבל בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה–20 ידעה רוסיה תהפוכות פוליטיות דרמטיות, שהצמיחו בה תרבות פוליטית ברוטלית שבזה לסובלנות ולנאורות. נולדו שם מגוון צורות ביניים בין לאומנות לסוציאליזם, שהיו עתידות להטביע חותם על המאה ה–20. בית היוצר הפוליטי הזה הוליד את הבולשביזם, וגם את האקטיביזם הפוליטי היהודי. "

לקראת סוף המאמר הוא מצטט את פרופ' אניטה שפירא מספרה "חרב היונה: " "העולם הרוחני שהשמאל בחלקו הניכר השתייך אליו לא היה העולם של הסוציאל־דמוקרטיה, אלא של המהפכנות האלימה ממזרח אירופה. הסמלים והמודלים שלו לא היו שאובים מהתנועות של הרפורמה הסוציאלית, אלא בעיקר מאלה של רוסיה הס"רית (סוציאל־רבולוציונרית) והבולשביקית. בעולם זה היתה האלימות כלי פעולה שלא נפסל על הסף", כתבה שפירא"

אינני שמח על טור זה אבל הוא מתאים לתפיסת העולם שלי, הרואה ברה"מ ובכנופייה שלו המשך ישר מהבנגוריוניזם של שנות ה- 50, ואינני חושב, שלמעט העוצמה ואולי היעדר הבושה, ההנהגה הביביסטית שונה כלכך מההנהגה של מפא"י בשנות המדינה הראשונות, אהה, ולא לשכוח, מפא"י ומפלגות השמאל הציוני תמכו מאוד במפעלי ההתנחלות.

לאלה מכם שאינם יכולים לקרוא את המאמר, סרקתי אותו.