במסגרת ההליכות, השליחויות הקטנות, תמיד אני מוצא זמן לצילומים, וגם בבית.
.jpg)
וגם כתבתי שיר-
"הטבע שבבית – סדרת הייקו מאת אריק"
חוּם
כַּנְּמָלָה
קוֹפֵץ
בְּהִתְלַהֲבוּת
רַק
זְאֵבָן מוּל
^
שְׁחַרְחַר
עָדִין
עַיִן
לֹא תִּרְאֶה אֶת זוּג -
זְרוֹעוֹת
טֶרֶף
^
כְּאֹרֶךְ
אֶצְבַּע
אָפֹר
כִּשְׁמֵי חֹרֶף אָץ
בֵּין
הָרָהִיטִים
^
לָמָּה בַּכִּיּוֹר
מָצְאָה לָהּ הַשְּׂמָמִית
מְקוֹם מַחְבּוֹא
^
יְרֻקָּה
זַיִת
מִן
הַחַלּוֹן חָמְקָה גּוֹ
חֲדַר עֲבוֹדָה
היום הזדנגפתי, אני מניח שהמילה הזו מצביעה על גילי, כי כיום כבר לא מזדנגפים, והרחוב משנה פניו לטובת מגדלים, בנייני פינוי בנוי.
אבל, הוא עדיין רחוב מתוייר יחסית, בטח מהכיכר לכיוון קניון דיזינגוף.
וכל זה למה?
אני אוהב חלונות ראווה. בחו"ל, וינה, פאריז, ליסבון, אתונה יש התייחסות מיוחדת לוטרינה, חלון הראווה. בהרבה מקומות מעצבי החלונות מרפררים לתמונות או מייצרים "ציור" בתלת מימד.
אז חיפשתי:
בפוסט האחרון "זוכר את נובמבר" , ב- Jack Johnson, IN OUR TIME ג'ק מעלה תמונות שצייר לו ה- CHATGPT.
התקנאתי, וגם אני ביקשתי:
הנה שלוש תוצאות - לפי בקשתי
וזוטות, גם יש -
התחלתי ללכת מרחקים ארוכים יותר ויותר, מריבוע הרחובות עליו כתבתי כאן [נחלת יצחק]
בדר"כ אני מתחבר לפודקאסטים, שעיקרם היסטוריה, פילוסופיה, חקר המקרא, פסיכולוגיה, מחשבים וכו'. התחומים מגוונים. עד לפני כשבועיים הקשבתי לינ"ה [יובל נוח הררי], ועכשיו אני מקשיב לפודקאסט על ביקורת המקרא.
הנה הרצאה שהקשבתי לה לפני כמה ימים. ההרצאה קשורה לישמעאל, ההיה או משל היה? ומרצה פרופ' יאירה אמיתי, שאני מכיר [לא באופן אישי] עוד מתקופת עבודתי וקשריי עם עמיתותיי המורות-ים לתנ"ך.
כשאינני מקשיב, נרקחים במוחי שירים וסיפורים. בימים האלה אני עסוק ברומן השני שסיימתי לכתוב, ונתתי לקוראים מעונינים ומעניינים לקרוא ולחוות דיעה. יש הרבה הרבה מה לשכתב ולתקן. עבודה לחצי שנה לפחות.
עם זאת, הסיפור הזה, לכל חי מלאך יש בשמיים, שפורסם בבלוג שלי - ננו-סיפור, הסיפור המיניאטורי נהרה במהלך הליכות, ונכון גם כתבתי אותו לקראת שינה יותר מפעם.
היום למדתי "טריק" ישן - אני שולח לעצמי הודעות מוקלטות, בהן חלקי שיר, חתיכות סיפורים.. וכו'
בין היתר אני גם מצלם, והנה החתול המפואר הזה על גדר מתחמם היום בשמש ברחוב ויצמן בואכה רחוב כצנלסון גבעתיים.
טליק סיפר על אביו ה"הנדימן", לי אין אב כזה, מעולם. כישלון מוחלט. כך גם שאר אחיי, למעט הקטן. זה נושא השרביט החם. אותם כישורים, תחביבים מחוץ ל"זרם החיים" הרגיל.
נדמה לי שאחד החשקים הכי גדולים שלי הוא כתיבת שירה. בהיותי בעל ביקורת עצמית הרסנית לקח לי שנים להתיחס לטקסטים שאני כותב כאל "שירה" ראויה. האמת, אפילו ברגע זה אינני מאוהב בשיריי, וגם ברגע זה אינני בטוח שהשיר האחרון שכתבתי, אתמול הוא שירה:
דָּם חַם מִמַּיִם
סָמִיךְ
מִזְּרִימַת הַיָּם -
הַדּוּגִית
שָׁטָה
מיותר לציין, שישנם רבים שכלל לא מבינים את שירתי, היא נקראת לרבים כמעין חידה, והיא דורשת, לכאורה, כישורי תשבץ הגיון.
השירה ממשיכה להיות חלק מהותי ועקרוני מחיי, גם ככותב וגם כקורא שירה. מדפיי מלאים בספרי שירה, ולא רק של "מפורסמים." במהלך חיי גם ערכתי ספרי שירה, לפחות 10 בחינם, כי אין בי יוהרה ולא היה בי רצון ל"הרוויח" ממשורר עני, שעובד כשומר לילה ובקושי מממן את הוצאת שיריו לאור.
חשק אחר הוא "דווקאיות" כדברי אמי, או "מרדנות" כדברי איזו גרפולוגית או "הבעת דעתי" ללא כחל ושרק. עד 1995פרסמתי מאמרי ביקורת או מאמרי עמדה בבטאונים של משרה"ח, בבטאונים של הרשת בה עבדתי, באחד המאגזינים היוקרתיים של הסתדרות המורים. 1995 היתה אבן דרך מהותית - המחשב שלי הפך לכלי תקשורת שבאמצעותו שוחחתי עם כל העולם. לפתוח בלוג היה הליך קצר, והנה מצאתי מקום בו יש לי קוראים לסקירות, לביקורות, לאהבות השירה שלי.
אבל יש לי חשקים אחרים, חזקים לא פחות.
בישול. מי היה מאמין, אז כשהייתי ילד, שהכריחו אותו לבשל אורז למשפחה, לפחות שלוש פעמים בשבוע את חיי, כשבגיל 69 אהיה עם עבר ארוך של"בשלן."
מאז נולדו ילדיי ה"תענוג" הלכאורי שהכל באחריות בת הזוג לא היה חלק מהסכם החיים והשותפות. כמה "שיעורי בסיס" אצל התורכי הזקן, אבי, [למשל - הכנת מירפואה, שלוש רכיבי היסוד בכל ציר בקר וכו' וכו', איך חותכים בשר, עוף, דגים וירקות.] לשמחתי הכבלים נפרשו, ושיעורי בישול ותוכניות בישול מהטלוויזיה עשו נפלאות בהכשרתי כטבח ביתי. אז כן, אני מבשל. לומד לבשל לשניים, לומד לבשל לפי בקשה.
צילום הוא חשק די מאוחר יחסית. נדמה לי שברגע שהתחלתי לצלם במצלמת הנייד עלה בי הרצון לצלם, ויחסית קיבלתי תגובות טובות, בעיקר מבתי שהיא מעצבת פנים, צלמת, ציירת. החשק מעט שכך מאז ה"אטרף" הראשוני, שתוצאתו, כמו שכתבתי לעדי - כמה קורסי צילום בנייד, קורס צילום מקצועי, רכישת מצלמה טובה ועדשת מאקרו.
הנה הצילום האחרון
אחד מתחביביי הוא צילום פרחים. צילומי מאקרו. אין לי עדשת מאקרו [עומד לרכוש ביום ראשון] מתמודד עם בעית איזון האור, וכן עם ידיים רועדות [נורופתיה מתקדמת], צילום עם משקפי ראייה/ללא משקפי ראייה, אבל נהנה רבש"ע, נהנה מכל רגע, ואח"כ מתהליך ה"פוסטפרודקשן" בתכנת העריכה הדי פרימיטיבית שלי, אבל נוחה לי להפליא.
אין לי שמץ של מושג איך נקראים פרחים אלה. הם נמצאים כמעט בכל כיכר ציבורית בישראל, חלקם ממש צובע את אפרוריות הרחוב בכתמי צבע עזים ומלאי השראה.
גיליתי לאחרונה שצילום ועיסוק בעיבוד התמונות לאחר הצילום גורם לי לשלוות נפש בלתי רגילה.
אני חי על תרופות נוגדות חרדה ודכאון למעלה מעשר שנים, החלפתי אותן ואת כמות היסוד הפעיל בהן יותר מפעם.
אישית אני סולד מקבוצות "תראפיה" ופסיכולוגים ופסיכיאטרים משעממים אותי מאוד בהיותם צפויים ומחכים לתשלום הקבוע.
אין לי בעיה עם תרופות, אין לי בעיה עם הממסד הרפואי, נהפוך הוא. הוא הציל את אהובת חיי, הוא האריך את חיי אבא שלי לתקופה ארוכה [חמש שנים], חיים איכותיים ומלאי סיפוק, הוא הציל את בני כשהיה בן 3 שבועות, ועוד רבים וטובים מחבריי.
אני לוקח ואקח חיסונים ואמליץ לקחת חיסונים. אני ממליץ לקחת תרופות לבעיות קשב וריכוז, מהיותי מודע לסבל הנורא של הילדים עם סף רגישות כל כך נמוך, שאין ביכולתם להתרכז אפילו לרגע.
אז הנה התמונות שצילמתי, וכמובן גם ערכתי ועברתי שעה של עונג אסתטי, רגיעה מלאה וכוח מחודש להתחיל את מחר.
