נושא מעניין העלה מוטי בשרביט החם היחס שלכם לתגובות בבלוג / עורך מוטי אורגד
הנושא הזה מתכתב עם הפוסט של שלי על "משתמש/ת אנונימי/ת"
אלא שהפוסט שלי ממוקד בבעיה ספציפית מאוד, תופעת ה"טרוליזם" ו"גבורת המקלדת", שבאמת קשה לי להבין אותה, ולפחות כשאני פוגש בה אצל עמיתיי, אני מגיב בחריפות.
מוטי מציג ארבעה מצבים של יחס כותב הבלוג אל תגובות לפוסטים שלו:
1. בלוגים חסומים לתגובות,
2.יש אפשרות להגיב.
3.התעלמות מתגובות בבלוג
4.יש כאלה שמקפידים לענות לכל תגובה:
א. יש שמפתחים דיון של ממש בתגובות
ב. יש כאלה שרק עונים בקצרה.
אתחיל ב"איך אני מרגיש" כשאני כותב תגובות. ישנם בלוגים רבים בנושאים רבים שמענינים אותי מאוד. אני משתדל מאוד להגיב בקצרה ולא באריכות, לענין החשוב לדעתי בפוסט, או לנושא שמעניין אותי בפוסט עצמו. [למשל, פוסטים שהם כמו "יומן אישי"]. ישנם כאלה שהתגובות צריכות לקבל אישור. לגבי אלה שרוצים לקרוא תגובות לפני פרסום, אני בעד. אישית אינני נוקט בדרך הזו, אבל אני יכול להבין את המניעים לכך.
ישנם שלא ישקפו אם ראו/לא ראו את התגובה. אני מכיר את התופעה הזו בצורה בולטת הרבה יותר בפורומי יצירה שונים, באתרי כתיבה, פרסום תמונות, בפורומים של תפוז[אנקדוטה - באחד הפורומים העלתי סטטוס שזכה ל- 5K צפיות ו- 0 תגובות!] וכו'. אדם מפרסם, ואם מנהל האתר החליט להראות כמה צפיות היו ב-פרסום, אז יש סיכוי שלמפרסם תהיה איזו תחושה של נחת. [ עם זאת חשוב לזכור את התורה שקנקן התה לימד אותנו: יש הבדל בין הקלקה קצרה לבין התעניינות, שמשמעה שהייה זמן רב יותר באתר], אבל באתרים רבים אין האופציה הזו, וכך אתה רואה עמוד מודעות [מה שהיה האינטרנט לפני הבלוגים והרשתות החברתיות] בו יש עשרות פרסומים ללא תגובה אחת.
אישית, אני אוהב להגיב למגיבים בבלוג שלי. אני חושב שאם אדם טרח לקרוא ואף להגיב הוא זכאי בתגובה ממני. כתבתי באחת התגובות לעדי בפוסט שלה על "פרסומת", שהמאבק על המבט או "הארנק" של נמען הוא קשה בשוק פרוץ לגמרי, בו עשרות אם לא יותר פוסטים מתחרים על תשומת הלב שלנו, ואם זכיתי שיקראו, אני שמח ומודה באמצעות תגובה שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה