היום הגיעו אלינו שני נכדים. בן השש וחצי ובן החצי שנה.
גם ד' וגם אני התלהבנו מכך שהם באים, מה גם שהם ביקשו משהו ספציפי שאני מכין.
הוחלט שאני מכין הכל.
ד' רק סדרה את השולחן.
טרחתי ונהניתי מכל רגע. הכנתי אוכל לתינוק עפ"י הוראות האם. אחר כך, לקחתי את החמוד לטיול של חצי שעה, [באמצע אזעקה, למה שלא תהיה... באמת?!] ובני התפנה לגמרי לאחיינו.
משהכל הסתיים, אמרתי תודה לבת זוגו של בני.
היא חשבה שהגזמתי, מה פתאום אני אומר לה תודה? כשאני אצלם ואני אומר תודה, זו דרכו של עולם, אבל היא אצלי ואני אומר תודה?
אין לי ענין להסביר לה.
כשתגיע לגילי ותארח את בני הזוג/בנות הזוג של צאצאיה, תרגיש בשמחה שהיא מעוררת בהם, תקלוט כמה נהדר זה שאין מתחים, כעסים, יריבויות מיותרות ששומעים עליהם בין חמים/יות; חותנות/ים.
אז בטח להגיד תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה