"התרבות הפוליטית הרוסית טבועה כל כך עמוק בפרויקט הציוני, שכיום כמעט אי אפשר לדמיין אפשרות היסטורית אחרת. .... בנקודה היסטורית שבה רוסיה וישראל הן שתי ישויות בריוניות שזורעות אימה והרס, הדמיון נעשה שוב גלוי לעין. והוא לא מקרי. אם יש תקווה לישראל, היא קשורה בהשתחררות מהמורשת הפוליטית ההרסנית הזאת."
כך מסיים עופרי אילני את הטור השבועי שלו ב'הארץ' מוסף השבת [3.5.25] שנקרא: האסון שלנו.
חככתי רבות אם לדון בטור הזה, ולבסוף חשבתי שיש מן הטעם לדון בו. בראש ובראשונה, כי הוא תואם את תפיסת העולם הבסיסית שלי, שממשלת הזדון והרשע היא המשכה של ממשלת הדיכוי, כור ההיתוך, אפליית מזרחים, שחיתות ויצירת מעמד-על של בורגנים עשירים במיוחד. [ולא, אין כוונתי לקיבוצים!]
אילני מסביר היטב שהמציאות כיום היא תולדה של " ההוויה המפאיניקית לא היתה נאורה, ולא ליברלית". לדבריו, ממש כמו פוטין, "בן־גוריון חשב על התפשטות מתמדת במרחב, כי רצועת החוף של תל אביב היא רק שער לארץ ישראל"."
בהמשך הוא כותב: "אבל בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה–20 ידעה רוסיה תהפוכות פוליטיות דרמטיות, שהצמיחו בה תרבות פוליטית ברוטלית שבזה לסובלנות ולנאורות. נולדו שם מגוון צורות ביניים בין לאומנות לסוציאליזם, שהיו עתידות להטביע חותם על המאה ה–20. בית היוצר הפוליטי הזה הוליד את הבולשביזם, וגם את האקטיביזם הפוליטי היהודי. "
לקראת סוף המאמר הוא מצטט את פרופ' אניטה שפירא מספרה "חרב היונה: " "העולם הרוחני שהשמאל בחלקו הניכר השתייך אליו לא היה העולם של הסוציאל־דמוקרטיה, אלא של המהפכנות האלימה ממזרח אירופה. הסמלים והמודלים שלו לא היו שאובים מהתנועות של הרפורמה הסוציאלית, אלא בעיקר מאלה של רוסיה הס"רית (סוציאל־רבולוציונרית) והבולשביקית. בעולם זה היתה האלימות כלי פעולה שלא נפסל על הסף", כתבה שפירא"
אינני שמח על טור זה אבל הוא מתאים לתפיסת העולם שלי, הרואה ברה"מ ובכנופייה שלו המשך ישר מהבנגוריוניזם של שנות ה- 50, ואינני חושב, שלמעט העוצמה ואולי היעדר הבושה, ההנהגה הביביסטית שונה כלכך מההנהגה של מפא"י בשנות המדינה הראשונות, אהה, ולא לשכוח, מפא"י ומפלגות השמאל הציוני תמכו מאוד במפעלי ההתנחלות.
לאלה מכם שאינם יכולים לקרוא את המאמר, סרקתי אותו.
