יש לי בלוג זהה לבלוג הזה ב- WORDPRESS והחלטתי להפכו לראשי בענייני שירה.
הבלוג הנוכחי יעסוק בעניינים כאלה ואחרים שיש לדעתי ועליי לדון בהם.
--------------------------------------------------
אחד הבלוגים המרשימים מאוד שיש לנו כאן הוא הבלוג "תורה ואני" סדרת שיחות מעמיקה ואישית ביותר על מושגי אמונה בסיסיים כמורכבים מאוד של אדם מאמין אמיתי, אך פתוח לשמוע דעות אחרות, גם אם לא להסכים אתם.
הוא פרסם פוסט העוסק ביום כיפור , וכתבתי לו תשובה ארוכה, שלטעמי מצדיקה רשומה נפרדת, שבהחלט ראויה להיות הפוסט הראשון בבלוג המחודש. - שנה טובה.
מבחינתי, כיוון שאין ישות חיצונית ועליונה לי בחיי, ענין הסליחה והמחילה קצת פחות דרמטי, והשאלות שאתה שואל את עצמך מעסיקות אותי אבל על תדר אחר לגמרי. אני חוזר אל לימודיי ונזכר שהטלת מום בגוף הינו מנהג שבטי עתיק יומין, וגם כיום אנחנו מזהים טקסים כאלה בחברות שונות בעולם – למשל ברית מילה [ המוכרת לנו היטב, ולמוסלמים ], טבעות סביב הצוואר והארכתו, חירור אבר המין, קעקוע על הגוף. לא חסר. חלק ממנהגי כנופיות וקבוצות חברים הם לפגוע בגוף כביטוי לאומץ אישי ורצון להשתייך, להטביע בגוף את סימן השייכות. אינני מוצא באמת זיקה בין הטלת המום בגוף לבין יום כיפור, אבל אני מוצא זיקה עמוקה ביחס אל עצמך כישות מוסרית, כאדם הרואה מעבר לצרכיו, מעבר ל"כאן ולעכשיו".
גם היוונים ראו, כנביאי ישראל, את המוסר החברתי וההתנהגות המתייחסת למטא-פיזי [ אלוהים, אלים ] כערך וכקובע נורמות ההופכות אדם ליותר מ"חיה חושבת". היהודים בחרו יום בשנה [ אם כי מעולם לא בטלו את הדבר הבסיסי ביותר ביחסי בני אדם – בקשת סליחה ] בו העינוי הגופני מוביל לקתרזיס רוחני ורגשי, שבעקבותיו אדם/אשה משנה את התנהגותו הבינאישית, האישית והחברתית [הפוליטית ]. היוונים בחרו להם את הטרגדיה ככלי לחינוך האדם להתנהגות מוסרית, לחיפוש אחרי הצדק והמוסר האנושי כמו גם האלוהי. המושג קתרזיס מגיע מפואטיקת התיאטרון היווני, ומהציפייה שלאחר צפייה בטרגדיה איומה על גילוי עריות, רצח האב או האם, חיסול האחים, רציחת שליחים, האזרח היווני יגיע לאיזו תובנה טוטאלית לגבי חייו והדרך הנאותה לחיות אותם. [קתרזיס].
התרבות ממנה אני בא, היהדות לטעמי, בחרה דרך הרבה יותר מורכבת מצפייה בהצגה, כשהסחות הדעת מרובות. היהדות [ לטעמי לפחות הצום אינו נדרש באמת, אבל אין אני יכול לשפוט את העבר במונחי ה-הווה] העדיפה 24 שעות בהן האדם עם עצמו באופן השלם ביותר. לשם כך לבד מן הצום נדרש המאמין להימנע מיחסי מין, ויש איסור המלאכה, שמסיחה את הדעת מהענין בו על אשה להיות עסוקה 24 שעות.
לטעמי שני האיסורים האלה, שהרבה חילונים בשמחה קופצים עליהם כשהם בתוך מסגרות של "תורת המזרח" סדנאות של יוגה, כל מיני גורו'אים, הם התשתית הנכונה לזמן איכות של אדם עם עצמו. זמן בו הוא יכול לפשפש בכל מעשיו, מכל הכיוונים, מכל הזוויות ובכל רמות התודעה הנחוצות לו.
היחיד המשכיל, היחיד הרואה את חייו כתוצאה של החלטות רציונליות או אחרות חייב לעמוד מול החלטותיו ותוצאותיהן, לא להסיט עיניו הצדה. לצערי, 90 אחוז מבני עמנו, ויש בי הרגשה שתסכים אתי, רואים בריטואל החיצוני את העיקר. מעבר לכך אינם חודרים פנימה, לא אל נפשם, ואם באנשי אמונה אנחנו, גם לא למהותו הרוחנית והמיסטית של היום הזה. לחילונים כמוני, השקט והיעדר הסחת הדעת מכל סוג הוא רקע מושלם להרהורים דומים לשלך, ללא הרכיב של "אלוהים".
שנה טובה