הבלוג הזה נפתח לפני שנים אחדות, מתוך מטרה להפוך לבלוג בו אעלה הרהורים, קריאות שירים ושירים מפורומי שירה שונים ברשת.
אלא
כבר היה לי בלוג בעל אופי דומה בישרא-בלוג, לא הצלחתי לממש את הרצון הזה שלי, וכך הוא המתין לי עד אשר יִמָּצֵא בּוֹ חֵפֶץ.
הפוסט הראשון שאני רוצה להעלות היא קריאה בשיר פארודי שכתב חבר טוב מאוד שלי, דני פיכמן, בפורום ותיק מאוד בשם "בסימן כתיבה":
שיר פארודי וביקורת פארודית - חגיגה בשניים
לו הייתי מדיח כלים
ואת נוזל הברקה
הייתי שר לך שירים
ומרוקן מליבי מועקה
ואת נוזל הברקה
הייתי שר לך שירים
ומרוקן מליבי מועקה
אם היית נסיכה של נילוס
על מחבת הימים, לו היית
הייתי שוחה כמו לוקוס
על מצע מרופד של מחית
על מחבת הימים, לו היית
הייתי שוחה כמו לוקוס
על מצע מרופד של מחית
אבל את עם פרצוף פלמידה
הנוזל במדיח שקע
בשמי ערב בתוך פירמידה
הבאת לי חשמל כמו מכה
הנוזל במדיח שקע
בשמי ערב בתוך פירמידה
הבאת לי חשמל כמו מכה
זהו שיר הרגישות והנועם
על צלחת חמה מזכוכית
שורות מזמרות אחינועם
על הקיר מרקדת שממית
על צלחת חמה מזכוכית
שורות מזמרות אחינועם
על הקיר מרקדת שממית
משלי ל' כ"ח " שממית בידיים תתפש: והיא בהיכלי מלך "
בטרם אפנה אל השיר עצמו, אתייחס לפסוק ממשלי ל' וכן אל ההקשר מתוכו נלקח פסוק זה. פרק ל' במשלי הוא שירה שהמבנה הצורני שלה מזכיר קצת את הנוסחה אצל עמוס "על שלושה.. ועל ארבעה". גם בפרק זה יש חזרה נוסחאית, עם סטיות מדי פעם, על " על שלושה ועל ארבעה". פסוק זה הוא סיום של יחידה המתחילה כך: " ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים ומחוכמים" ( פסוק 24). רשימת המתוחכמים היא: נמלים, שפנים, ארבה ושממית.
ברור שהחיות האלה מסמלות התנהגות אנושית מסוימת , והפליאה שממשיל המשלים מפגין מטרתה ללמד את הקורא דבר מה על החיים ועל התנהגות אנושית.
כלומר, על פי ההכוונה האינטרטקסטואלית של הטקסט יש לקרוא את שירו של קוקו כמשל .
את זה אני מזמין אתכם לבדוק יחד עמי.
א
השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן ארבעה טורים ובעל חריזה מסורגת (אבאב). התבנית הזו של השיר נחשבת כתבנית קלאסית, כמעט הייתי אומר בסיסית בכתיבת שירים. עם זאת המשקל בשיר די רעוע. אני מניח שהשקילה איננה טוני-סילאבית אלא מבוססת על פעמות, או על ספירת הברות מוטעמות בטור השירי. מההיבט הזה השקילה דווקא סבירה. ההקפדה על הבית והחרוז ובחירה במשקל דמוי-דיבור משרתת את הרצון לתת לשיר הזה פרצוף "עממי", דיבורי , פזמוני ולאו דווקא את פרצוף השירה האומנותית-העמוקה הרצינית.
ב
קריאה ז'אנרית של השיר תציג מייד את תבנית ה: "אילו ; אז". מסורת זו של שירי "אילו ; אז" ידועה ומוכרת מאוד. במהותה היא מציגה מצבים בלתי אפשריים או קשים למימוש שדרכם האוהב יפגוש או יכול לפגוש את אהובתו. בתבנית הזו ההיפרבולה (הגזמה) היא חלק משם המשחק, והיעדר היכולת להיפגש ולממש את האהבה היא עיקרון מובנה בשירים אלו.
בית ראשון : אילו אני מדיח כלים / אילו את נוזל הברקה / אז : הייתי פורץ בשירה
בית שני : אילו את נסיכת הנילוס על מחבת / אז אני לוקוס שוחה במחית (?)
בית שלישי : אבל את, לכן אני
בית רביעי : עדות על השיר
אפשר לראות שרק בבתים ראשונים הדובר מקפיד על תבנית "אילו ; אז" , ואילו בבית השלישי הוא מפרק תבנית זו. דה-קונסטרוקציה זו נעשית על ידי ריאליזציה של המטאפורות בבית הראשון והשני. הפיכת המטאפורות הבונות את הבלתיאפשרי כביטוי לתשוקה האדירה של הדובר למציאות האפורה מגחיך את הז'אנר "אילו ; אז" והופך אותו לבדיחה. נטילת העוקץ ( אגב העוקץ הפרודי נמצא כבר בבית הראשון, על כך להלן) של הפנטזיה מתעצם בפירוק האחרון של התבנית בבית הרביעי בו הדובר מתחיל להלל את עצמו ואת שירתו.
הערה חתרנית א: פרופ' טובה רוזן בהרצאה שנתנה ביום עיון הסבירה ששירי התשוקה לנשים בימי הביניים, או שירי הגנאי במקאמות השונות נכתבו על ידי גברים למען גברים. גם השיר הזה נשמע כשיר המיועד לגברים, שלנשים אין מה לחפש בו. אחד המאפיינים של שירה זו הוא היעדר התייחסות אל האישה כאל סובייקט בעל מאפיינים ייחודיים, אלא הפיכת האישה ל"נושא" מופשט המפעיל את הגבר. יש הרבה הונאה, לדבריה של רוזן, בדימוי האישה בשירת ימי הביניים, כיוון שהאישה מולכדה על ידי הגברים למקום בו היא נמצאת והעמדת הפנים של החולשה, האומללות של הגבר נובעת מהכרעות שלו כגבר. גם בשיר הזה הנמענת היא האישה, האהובה. תבנית ה"אילו ; אז" המתפרקת בבית השלישי מעלה את התמיהה האם פרצוף הפלאמידה הוא חדש, או שמא הגבר מתעורר לפתע, או בעצם יש כאן שיר גנאי של "המרומה" לכאורה בבלי דעת. הבית האחרון המזמר את שבחי הדובר ושירתו (גם בית זה צריך להיקרא אירונית, אגב, על כך להלן) רק מגביר את היות האישה לא דמות קונקרטית.
ג
הארגון והעיצוב הסמלי של הטקסט מעורר השתאות. בבית הראשון נבחרים שני סמלים: מדיח כלים ונוזל הברקה. עוד בטרם אנתח שני סמלים אלה אציין שאין "הכרח" בקשר בין המדיח לבין נוזל ההברקה, מה שבפני עצמו די מעניין.
לסמלים עצמם. מדיח כלים הוא סמל נקבי במהותו. הוא "מכיל" , יש בו מים, הוא מנקה ומקרצף (כמעט אני מגיע למטאפורת הרחם). נוזל ההברקה הוא דווקא הסמל הזכרי. הוא החודר לתוך המדיח, הוא שותף בתהליך הניקיון, אבל הוא לא אימננטי-מהותי לפעולת המדיח. (הנה מתפרקת מטאפורת הרחם). אבל, כשמביטים על זה דרך סימבוליקה של אברי מין, התמונה משעשעת אבל גם מצביעה על היפוך תפקידים. שני הטורים האחרונים מחד מצביעים על פעולת המדיח, המתרוקן מהמים ומאידך מצביעים על תהליך אורגזמי של הדובר, שבעקבותיו הוא מתרוקן ממועקת נפשו. ( האומנם יש כאן תיאור מופרך של סקס? )
הבית השני עוסק במנות דגים. אין ברצוני להיכנס לסימבוליקה של "דג", דומני שדי בבחירה של הדובר ב"נסיכת הנילוס" וב"לוקוס" כדי ליצור את תבנית הזכר-נקבה. התמונה בבית הזה היא אבסורדית למרות שני הטורים האחרונים שיש בהם משיכה אל הסוריאליסטי, בעיקר לכיוון ציורי סלבדור דאלי. הבית מחולק שווה בשווה בין הנמענת לבין הדובר. הפסיחה בטור הראשון של הבית השני בונה איזו הפתעונת, שהרי התחלנו דווקא במדיח, איך קפצנו ל"נסיכת הנילוס". הטור השני פשוט מבריק בהלחמה המטפורית של מחבת וימים. (הערת עריכה , בשביל מה הפסיק הזה? הוא מקלקל ומונע את העצמת ההיפרבולה). שני הטורים הבאים הם המושכים לציור הסוריאליסטי של דאלי, אבל לטעמי התמונה דווקא באה מתחום האבסורד. שני דגים מתים, האחד שוחה במחבת והשני על מצע של מחית. כמובן שלעולם לא ייפגשו, וכאן נמצא איזה יסוד של השלמה עם חוסר האפשרות למפגש. חוסר ההשלמה הזה טיפוסי לז'אנר, אם כי עיצובו בדרך זו משעשע ומצחיק מאוד.
הבית השלישי הוא דה-קונסטרוקציה של הז'אנר. יש בו אמנם שימוש נוסף במטאפורת הדג "פרצוף פלמידה" ( עד עכשיו אינני מבין מדוע פרצוף פלמידה נורא יותר מפרצוף "נסיכת הנילוס" , אלא אם כן פלמידה מחייבת לצורך החריזה ). יש מעבר מיידי לנוזל ההברקה, שלפתע שקע, ככה סתם. ומכת חשמל בתוך פירמידה. הבית השלישי הוא עריכה של סמלים ממקומות ומהקשרים שונים, מה גם שיש מעט חוסר הגיון בו: שמי ערב בתוך פירמידה? אבל מה זה חשוב, שהרי תמונת הגנאי מטרתה להצביע על צניחת התשוקה, צניחת ההערצה, שבירת הפנטזיות של האוהב. אם כי עניין הפירמידה והמדיח , שני "מיכלים", שני סמלים נקביים, ומי בדיוק מקבל מכת חשמל בתוך הפירמידה. (כן, אני יודע, שוב פעם אני והסמלים המיניים האלה..) . ייאמר מייד שהנמענת היא "שמביאה" מכת חשמל עת נוזל ההברקה שקע, כלומר עת הדובר חדל מלמלא ייעודו?
הבית הרביעי הוא "נאום התרנגול" ( יסלח/תסלח לי הכותב/ת ). או "אם אין אני לי מי לי". קריאה חתרנית של הבית הזה תגלה שהדובר לאחר "מכת החשמל" אין לו ברירה אלא להציג עצמו לראווה :שיר הרגישות והנועם", " שורות מזמרות אחינועם" אבל נאמן לחומרי הטקסט, מדיח כלים, דגים הרי יש מקום גם לצלחת, ונשארה רק תמיהה אחת, מה עושה שם השממית. אלא אם כן אנו קוראים זאת בהקשר של משלי, כלומר יכולתה להיכנס לכל מקום, או אלא אם כן יש כאן העתקה של דיבור "עממי" על רצון של אדם לראות את שקורה בבית אהובתו מבלי שייראה.
ברור שהחיות האלה מסמלות התנהגות אנושית מסוימת , והפליאה שממשיל המשלים מפגין מטרתה ללמד את הקורא דבר מה על החיים ועל התנהגות אנושית.
כלומר, על פי ההכוונה האינטרטקסטואלית של הטקסט יש לקרוא את שירו של קוקו כמשל .
את זה אני מזמין אתכם לבדוק יחד עמי.
א
השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן ארבעה טורים ובעל חריזה מסורגת (אבאב). התבנית הזו של השיר נחשבת כתבנית קלאסית, כמעט הייתי אומר בסיסית בכתיבת שירים. עם זאת המשקל בשיר די רעוע. אני מניח שהשקילה איננה טוני-סילאבית אלא מבוססת על פעמות, או על ספירת הברות מוטעמות בטור השירי. מההיבט הזה השקילה דווקא סבירה. ההקפדה על הבית והחרוז ובחירה במשקל דמוי-דיבור משרתת את הרצון לתת לשיר הזה פרצוף "עממי", דיבורי , פזמוני ולאו דווקא את פרצוף השירה האומנותית-העמוקה הרצינית.
ב
קריאה ז'אנרית של השיר תציג מייד את תבנית ה: "אילו ; אז". מסורת זו של שירי "אילו ; אז" ידועה ומוכרת מאוד. במהותה היא מציגה מצבים בלתי אפשריים או קשים למימוש שדרכם האוהב יפגוש או יכול לפגוש את אהובתו. בתבנית הזו ההיפרבולה (הגזמה) היא חלק משם המשחק, והיעדר היכולת להיפגש ולממש את האהבה היא עיקרון מובנה בשירים אלו.
בית ראשון : אילו אני מדיח כלים / אילו את נוזל הברקה / אז : הייתי פורץ בשירה
בית שני : אילו את נסיכת הנילוס על מחבת / אז אני לוקוס שוחה במחית (?)
בית שלישי : אבל את, לכן אני
בית רביעי : עדות על השיר
אפשר לראות שרק בבתים ראשונים הדובר מקפיד על תבנית "אילו ; אז" , ואילו בבית השלישי הוא מפרק תבנית זו. דה-קונסטרוקציה זו נעשית על ידי ריאליזציה של המטאפורות בבית הראשון והשני. הפיכת המטאפורות הבונות את הבלתיאפשרי כביטוי לתשוקה האדירה של הדובר למציאות האפורה מגחיך את הז'אנר "אילו ; אז" והופך אותו לבדיחה. נטילת העוקץ ( אגב העוקץ הפרודי נמצא כבר בבית הראשון, על כך להלן) של הפנטזיה מתעצם בפירוק האחרון של התבנית בבית הרביעי בו הדובר מתחיל להלל את עצמו ואת שירתו.
הערה חתרנית א: פרופ' טובה רוזן בהרצאה שנתנה ביום עיון הסבירה ששירי התשוקה לנשים בימי הביניים, או שירי הגנאי במקאמות השונות נכתבו על ידי גברים למען גברים. גם השיר הזה נשמע כשיר המיועד לגברים, שלנשים אין מה לחפש בו. אחד המאפיינים של שירה זו הוא היעדר התייחסות אל האישה כאל סובייקט בעל מאפיינים ייחודיים, אלא הפיכת האישה ל"נושא" מופשט המפעיל את הגבר. יש הרבה הונאה, לדבריה של רוזן, בדימוי האישה בשירת ימי הביניים, כיוון שהאישה מולכדה על ידי הגברים למקום בו היא נמצאת והעמדת הפנים של החולשה, האומללות של הגבר נובעת מהכרעות שלו כגבר. גם בשיר הזה הנמענת היא האישה, האהובה. תבנית ה"אילו ; אז" המתפרקת בבית השלישי מעלה את התמיהה האם פרצוף הפלאמידה הוא חדש, או שמא הגבר מתעורר לפתע, או בעצם יש כאן שיר גנאי של "המרומה" לכאורה בבלי דעת. הבית האחרון המזמר את שבחי הדובר ושירתו (גם בית זה צריך להיקרא אירונית, אגב, על כך להלן) רק מגביר את היות האישה לא דמות קונקרטית.
ג
הארגון והעיצוב הסמלי של הטקסט מעורר השתאות. בבית הראשון נבחרים שני סמלים: מדיח כלים ונוזל הברקה. עוד בטרם אנתח שני סמלים אלה אציין שאין "הכרח" בקשר בין המדיח לבין נוזל ההברקה, מה שבפני עצמו די מעניין.
לסמלים עצמם. מדיח כלים הוא סמל נקבי במהותו. הוא "מכיל" , יש בו מים, הוא מנקה ומקרצף (כמעט אני מגיע למטאפורת הרחם). נוזל ההברקה הוא דווקא הסמל הזכרי. הוא החודר לתוך המדיח, הוא שותף בתהליך הניקיון, אבל הוא לא אימננטי-מהותי לפעולת המדיח. (הנה מתפרקת מטאפורת הרחם). אבל, כשמביטים על זה דרך סימבוליקה של אברי מין, התמונה משעשעת אבל גם מצביעה על היפוך תפקידים. שני הטורים האחרונים מחד מצביעים על פעולת המדיח, המתרוקן מהמים ומאידך מצביעים על תהליך אורגזמי של הדובר, שבעקבותיו הוא מתרוקן ממועקת נפשו. ( האומנם יש כאן תיאור מופרך של סקס? )
הבית השני עוסק במנות דגים. אין ברצוני להיכנס לסימבוליקה של "דג", דומני שדי בבחירה של הדובר ב"נסיכת הנילוס" וב"לוקוס" כדי ליצור את תבנית הזכר-נקבה. התמונה בבית הזה היא אבסורדית למרות שני הטורים האחרונים שיש בהם משיכה אל הסוריאליסטי, בעיקר לכיוון ציורי סלבדור דאלי. הבית מחולק שווה בשווה בין הנמענת לבין הדובר. הפסיחה בטור הראשון של הבית השני בונה איזו הפתעונת, שהרי התחלנו דווקא במדיח, איך קפצנו ל"נסיכת הנילוס". הטור השני פשוט מבריק בהלחמה המטפורית של מחבת וימים. (הערת עריכה , בשביל מה הפסיק הזה? הוא מקלקל ומונע את העצמת ההיפרבולה). שני הטורים הבאים הם המושכים לציור הסוריאליסטי של דאלי, אבל לטעמי התמונה דווקא באה מתחום האבסורד. שני דגים מתים, האחד שוחה במחבת והשני על מצע של מחית. כמובן שלעולם לא ייפגשו, וכאן נמצא איזה יסוד של השלמה עם חוסר האפשרות למפגש. חוסר ההשלמה הזה טיפוסי לז'אנר, אם כי עיצובו בדרך זו משעשע ומצחיק מאוד.
הבית השלישי הוא דה-קונסטרוקציה של הז'אנר. יש בו אמנם שימוש נוסף במטאפורת הדג "פרצוף פלמידה" ( עד עכשיו אינני מבין מדוע פרצוף פלמידה נורא יותר מפרצוף "נסיכת הנילוס" , אלא אם כן פלמידה מחייבת לצורך החריזה ). יש מעבר מיידי לנוזל ההברקה, שלפתע שקע, ככה סתם. ומכת חשמל בתוך פירמידה. הבית השלישי הוא עריכה של סמלים ממקומות ומהקשרים שונים, מה גם שיש מעט חוסר הגיון בו: שמי ערב בתוך פירמידה? אבל מה זה חשוב, שהרי תמונת הגנאי מטרתה להצביע על צניחת התשוקה, צניחת ההערצה, שבירת הפנטזיות של האוהב. אם כי עניין הפירמידה והמדיח , שני "מיכלים", שני סמלים נקביים, ומי בדיוק מקבל מכת חשמל בתוך הפירמידה. (כן, אני יודע, שוב פעם אני והסמלים המיניים האלה..) . ייאמר מייד שהנמענת היא "שמביאה" מכת חשמל עת נוזל ההברקה שקע, כלומר עת הדובר חדל מלמלא ייעודו?
הבית הרביעי הוא "נאום התרנגול" ( יסלח/תסלח לי הכותב/ת ). או "אם אין אני לי מי לי". קריאה חתרנית של הבית הזה תגלה שהדובר לאחר "מכת החשמל" אין לו ברירה אלא להציג עצמו לראווה :שיר הרגישות והנועם", " שורות מזמרות אחינועם" אבל נאמן לחומרי הטקסט, מדיח כלים, דגים הרי יש מקום גם לצלחת, ונשארה רק תמיהה אחת, מה עושה שם השממית. אלא אם כן אנו קוראים זאת בהקשר של משלי, כלומר יכולתה להיכנס לכל מקום, או אלא אם כן יש כאן העתקה של דיבור "עממי" על רצון של אדם לראות את שקורה בבית אהובתו מבלי שייראה.
הערה חתרנית ב. רולאן בארת' בספרו "מיתולוגיות" מלמד את הקורא איך לחשוף את המניפולציה המופעלת עליו מאחורי שימושים במיתוסים מוכרים ואהובים. השיר של קוקו משחק עם מיתוסים מקובלים מתוך רצון לפרק אותם. לדעתי המיתוס הבסיסי הוא של הבורגני הישראלי המצוי. מדיח כלים, דגים ודרך הבישול שלהם, השימוש בשפה "לא תקנית" וההתייחסות למשלי.
התמונה בבית הראשון, הקופצנית משהו מזכירה את סרטוני הפרסומת בטלוויזיה. המדיח המסמן את "שחרור האישה" מעבודת הבית הקשה, נוזל ההברקה שהוא תוסף לא הכרחי, אבל טיפוסי לתרבות הצרכנית שלנו. כמובן, דרך ההתייחסות לדגים בבית השני, ההתפייטות הטיפוסית לעיתונאי מזון או עורכי תפריטים, השימוש ב "הבאת לי מכת חשמל" הוא חיקוי של הדיבור הישראלי הרגיל (במיוחד ליד הלוקוס השוחה על מצע של מחית!) הבית האחרון והחיבורים המוזרים בו, אחינועם, שממית. גם הז'אנר של "אילו - אז" המפורק ברוב רעש בבית השלישי תורם לקריאה על פי בארת' של השיר הזה. השיר הזה לדעתי הוא העמדת פנים אירונית ופרודיה על שירי אהבה רומנטיים ותמימים מהסוג הזה. אבל עודף התחכום המילולי, המודעות הצינית של הדובר בבית האחרון נופלים לתוך הפח שנוצר למען הפרודיה. האם הזיוף הבורגני בתמונות השונות בשיר מועמד לבדיקה? האם יחסי גבר-אישה מועמדים לקריאה חתרנית? אפילו הארמז למשלי ולהקשר הכולל של הפרק, כפי שהצגתי בפתיח דבריי אינו מצליח להציג את המניפולציה שעליה מדבר בארת' או למצער להציג תמונת אמת כלשהי.
התמונה בבית הראשון, הקופצנית משהו מזכירה את סרטוני הפרסומת בטלוויזיה. המדיח המסמן את "שחרור האישה" מעבודת הבית הקשה, נוזל ההברקה שהוא תוסף לא הכרחי, אבל טיפוסי לתרבות הצרכנית שלנו. כמובן, דרך ההתייחסות לדגים בבית השני, ההתפייטות הטיפוסית לעיתונאי מזון או עורכי תפריטים, השימוש ב "הבאת לי מכת חשמל" הוא חיקוי של הדיבור הישראלי הרגיל (במיוחד ליד הלוקוס השוחה על מצע של מחית!) הבית האחרון והחיבורים המוזרים בו, אחינועם, שממית. גם הז'אנר של "אילו - אז" המפורק ברוב רעש בבית השלישי תורם לקריאה על פי בארת' של השיר הזה. השיר הזה לדעתי הוא העמדת פנים אירונית ופרודיה על שירי אהבה רומנטיים ותמימים מהסוג הזה. אבל עודף התחכום המילולי, המודעות הצינית של הדובר בבית האחרון נופלים לתוך הפח שנוצר למען הפרודיה. האם הזיוף הבורגני בתמונות השונות בשיר מועמד לבדיקה? האם יחסי גבר-אישה מועמדים לקריאה חתרנית? אפילו הארמז למשלי ולהקשר הכולל של הפרק, כפי שהצגתי בפתיח דבריי אינו מצליח להציג את המניפולציה שעליה מדבר בארת' או למצער להציג תמונת אמת כלשהי.
ד
הארגון הצלילי של השיר. אי אפשר להיפרד מהשיר מבלי להתייחס אל החריזה ואל מצלוליו. ההתייחסות לחריזה מתבקשת בגלל תבנית החריזה החוזרת על עצמה לאורך השיר.
אז קדימה:
המצלול הבולט בבית הראשון הוא : ק, ל, ר והצליל הבולט הוא של אה ואי. לר (י) ק? לרוק(ן).
החרוז הוא: כלים - שירים ; הברקה - מועקה. החריזה לא ממש תורמת לעיבוי המשמעויות של הבית הראשון, אם כי אפשר לראות בחרוז "כלים - שירים" הדהוד של שירי ילדים העוסקים בניקיון ובכך שהכלים השונים שרים עת מנקים אותם או משתמשים בהם. מי שיתאמץ מאוד ימצא בהברקת המועקה הדהוד לאחת המלים שמשתמשים בהן כדי לתרגם קתרסיס בעברית - מירוק . כלומר, ריקון המועקה הוא למרק , שהרי מה עושה נוזל ההברקה?
בבית השני המצלול הוא ל, ח ( כף רפויה), בקיצור לח. הצליל הוא אה ואי.. טוב, אינני רוצה להרחיב לאן בדיוק המצלול הזה לוקח אותי ( רק אותי..), אבל הלחות, הדגים וסמלי הפריון או המין השונים מבהירים כוונתי. החריזה היא : נילוס - לוקוס ; היית - מחית. היש צורך להרחיב המלל על המשמעויות העולות מחריזה זו? על שלל ההשתמעויות הארוטיות בחרוז הראשון: נילוס לו קוס? והנילוס, לו נקרא אחרת את סיפור משה בתיבה, לו נתייחס לנילוס כפי שהתייחסו אליו המצרים, כיוצר חיים, מביא חיים . היית - מחית. כאן לדעתי נמצא בסיס הרעיון השירי הזה, שעל פי הקריאה שגייסתי של פרופ' טובה רוזן מיועד לגברים, נכתב לגברים כדי לשעשע אותם בעוד האישה היא רק "נושא" ותו לא.
בבית השלישי המצלול החזק הוא פ, ר, ש ואילו הצליל הוא אה. אפשר לשחק בלי סוף עם שלושת העיצורים: רפש, פרש, שפר, פרש . אבל איך שנביט עליהם אפשר לראות שהמצלול ואף הצליל המלווה אליו נושאים את הנושא המרכזי של הבית הזה.
החריזה פלמידה פירמידה; שקע מכה לי לא ברורה ממש. ברור שהחרוז הראשון הוא מצלולי מעיקרו, כלומר מטרתו לחזק את אכזבת הדובר מפרצוף האישה. החרוז השני מעטר את הרעיון בשני הטורים האחרונים של הבית השלישי.
בבית האחרון המצלול החזק הוא של אותיות שיניות: ש, ז, צ . צלילים צורמים. צלילי ניסור, חיתוך . הצליל הוא אה ואי. המצלול לדעתי חותר תחת "נאום התרנגול" המתנאה בשירו ובשורות שירו. כבר ציינתי לעיל שהבית האחרון איננו כפשוטו. זה בית אירוני וציני בו הדובר מודע לרהב הריקני שבו, ועל כן לא מפתיעה אותי הבחירה המצלול זה דווקא. החריזה בבית זה : נועם - אחינועם ; זכוכית - שממית. מיותר לציין שהחרוז האחרון בעייתי מאוד. הוא נשען על צורן הסיומת - ית, ואולי מחבר בין ז לבין שין שמאלית, שצלילה - ס. חרוז זה עומד בסתירה צלילית חזקה לצלילו של החרוז הראשון, שהוא סוג של פיפורה ( חזרה על אותה מילה בסופי טורים), ובכך יוצר את ההבדל בין שירו לבין צלחת הזכוכית והשממית. מי זו אחינועם, מדוע השממית? מה רומזת לנו חריזה זו?
הארגון הצלילי של השיר. אי אפשר להיפרד מהשיר מבלי להתייחס אל החריזה ואל מצלוליו. ההתייחסות לחריזה מתבקשת בגלל תבנית החריזה החוזרת על עצמה לאורך השיר.
אז קדימה:
המצלול הבולט בבית הראשון הוא : ק, ל, ר והצליל הבולט הוא של אה ואי. לר (י) ק? לרוק(ן).
החרוז הוא: כלים - שירים ; הברקה - מועקה. החריזה לא ממש תורמת לעיבוי המשמעויות של הבית הראשון, אם כי אפשר לראות בחרוז "כלים - שירים" הדהוד של שירי ילדים העוסקים בניקיון ובכך שהכלים השונים שרים עת מנקים אותם או משתמשים בהם. מי שיתאמץ מאוד ימצא בהברקת המועקה הדהוד לאחת המלים שמשתמשים בהן כדי לתרגם קתרסיס בעברית - מירוק . כלומר, ריקון המועקה הוא למרק , שהרי מה עושה נוזל ההברקה?
בבית השני המצלול הוא ל, ח ( כף רפויה), בקיצור לח. הצליל הוא אה ואי.. טוב, אינני רוצה להרחיב לאן בדיוק המצלול הזה לוקח אותי ( רק אותי..), אבל הלחות, הדגים וסמלי הפריון או המין השונים מבהירים כוונתי. החריזה היא : נילוס - לוקוס ; היית - מחית. היש צורך להרחיב המלל על המשמעויות העולות מחריזה זו? על שלל ההשתמעויות הארוטיות בחרוז הראשון: נילוס לו קוס? והנילוס, לו נקרא אחרת את סיפור משה בתיבה, לו נתייחס לנילוס כפי שהתייחסו אליו המצרים, כיוצר חיים, מביא חיים . היית - מחית. כאן לדעתי נמצא בסיס הרעיון השירי הזה, שעל פי הקריאה שגייסתי של פרופ' טובה רוזן מיועד לגברים, נכתב לגברים כדי לשעשע אותם בעוד האישה היא רק "נושא" ותו לא.
בבית השלישי המצלול החזק הוא פ, ר, ש ואילו הצליל הוא אה. אפשר לשחק בלי סוף עם שלושת העיצורים: רפש, פרש, שפר, פרש . אבל איך שנביט עליהם אפשר לראות שהמצלול ואף הצליל המלווה אליו נושאים את הנושא המרכזי של הבית הזה.
החריזה פלמידה פירמידה; שקע מכה לי לא ברורה ממש. ברור שהחרוז הראשון הוא מצלולי מעיקרו, כלומר מטרתו לחזק את אכזבת הדובר מפרצוף האישה. החרוז השני מעטר את הרעיון בשני הטורים האחרונים של הבית השלישי.
בבית האחרון המצלול החזק הוא של אותיות שיניות: ש, ז, צ . צלילים צורמים. צלילי ניסור, חיתוך . הצליל הוא אה ואי. המצלול לדעתי חותר תחת "נאום התרנגול" המתנאה בשירו ובשורות שירו. כבר ציינתי לעיל שהבית האחרון איננו כפשוטו. זה בית אירוני וציני בו הדובר מודע לרהב הריקני שבו, ועל כן לא מפתיעה אותי הבחירה המצלול זה דווקא. החריזה בבית זה : נועם - אחינועם ; זכוכית - שממית. מיותר לציין שהחרוז האחרון בעייתי מאוד. הוא נשען על צורן הסיומת - ית, ואולי מחבר בין ז לבין שין שמאלית, שצלילה - ס. חרוז זה עומד בסתירה צלילית חזקה לצלילו של החרוז הראשון, שהוא סוג של פיפורה ( חזרה על אותה מילה בסופי טורים), ובכך יוצר את ההבדל בין שירו לבין צלחת הזכוכית והשממית. מי זו אחינועם, מדוע השממית? מה רומזת לנו חריזה זו?
ה
סיכום
החידה הגדולה ביותר הוא הבית האחרון. על פניו נראה שבית זה משקף איזו התאוששות של הזכר האומלל, התעוררות מחלום המדיח ונוזל ההברקה הבורגני או מסיור משותף במסעדות דגים. הבית הראשון כבר מודיע לנו שדרכו של הדובר לרוקן את מועקתו היא באמצעות שירים, והנה הבית האחרון הוא הדוגמה לכך. עם זאת נותרות שתי תמיהות מרכזיות. הראשונה – מה לשיר הזה ולמשלי? והשנייה - מי זו אחינועם? אתחיל בכך, שבאותו פרק במשלי מופיע הפסוק הבא: "שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים" ( 18) הפסוקים המסיימים הם: " דרך אנייה בלב ים ודרך גבר בעלמה (19) כן דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי אוון" (20)
לכאורה, השיר שלנו קרוב יותר לפסוקים אלה, במיוחד ענייני הים והאכילה. אבל המחבר בחר דווקא את עניין השממית, הנמצאת על הקיר. ( ככה בקפיצה אסוציאטיבית אני נזכר בצרצר משורר הדלות של ביאליק השר מהסדק בקיר). אבל שממית הנתלית בכל מקום, עיניה הגדולות הרואות הכל, היותה מתוחכמת "חכמה ומחוכמת" לפי משלי היא עדה משמעותית יותר לכפל הלשון בשיר הזה. כלומר, ספר משלי, או הפסוק אליו מתייחס השיר הוא מפתח לקריאה "הפוכה" של השיר.
לגבי אחינועם. אני לא נזכר באף דמות מקראית ששמה אחינועם, ועל כן יתכן והפענוח שלי בנקודה זו בעייתי, אבל כשקראתי את השיר מאוד רציתי שהמילה האחרונה בשיר תהיה "ניני", כלומר אחינועם ניני. האם השיר הזה הוא שיר תשוקה - אכזבה לאחינועם ניני? למחבר השיר הפתרונים.
סיכום
החידה הגדולה ביותר הוא הבית האחרון. על פניו נראה שבית זה משקף איזו התאוששות של הזכר האומלל, התעוררות מחלום המדיח ונוזל ההברקה הבורגני או מסיור משותף במסעדות דגים. הבית הראשון כבר מודיע לנו שדרכו של הדובר לרוקן את מועקתו היא באמצעות שירים, והנה הבית האחרון הוא הדוגמה לכך. עם זאת נותרות שתי תמיהות מרכזיות. הראשונה – מה לשיר הזה ולמשלי? והשנייה - מי זו אחינועם? אתחיל בכך, שבאותו פרק במשלי מופיע הפסוק הבא: "שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים" ( 18) הפסוקים המסיימים הם: " דרך אנייה בלב ים ודרך גבר בעלמה (19) כן דרך אישה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי אוון" (20)
לכאורה, השיר שלנו קרוב יותר לפסוקים אלה, במיוחד ענייני הים והאכילה. אבל המחבר בחר דווקא את עניין השממית, הנמצאת על הקיר. ( ככה בקפיצה אסוציאטיבית אני נזכר בצרצר משורר הדלות של ביאליק השר מהסדק בקיר). אבל שממית הנתלית בכל מקום, עיניה הגדולות הרואות הכל, היותה מתוחכמת "חכמה ומחוכמת" לפי משלי היא עדה משמעותית יותר לכפל הלשון בשיר הזה. כלומר, ספר משלי, או הפסוק אליו מתייחס השיר הוא מפתח לקריאה "הפוכה" של השיר.
לגבי אחינועם. אני לא נזכר באף דמות מקראית ששמה אחינועם, ועל כן יתכן והפענוח שלי בנקודה זו בעייתי, אבל כשקראתי את השיר מאוד רציתי שהמילה האחרונה בשיר תהיה "ניני", כלומר אחינועם ניני. האם השיר הזה הוא שיר תשוקה - אכזבה לאחינועם ניני? למחבר השיר הפתרונים.
גלוגלוגלו
השבמחק