כידוע לכם פרסמתי שני ספרי שירה, והתחלתי להשתתף באירועי אגודת הסופרים, משהפכתי לחבר מן המנין.
לאחד מן האירועים שלחתי את השיר הזה:
אין זה סוד שנולדתי בירושלים, גם ד' נולדה במרחק יריקה ממני, אבל נפגשנו בת"א, ככל שזה יישמע מגוחך, אולי.
לקחנו את הנכדה הבכורה ליום ירושלים. מהבוקר ועד הערב. לא השלמנו כמה תוכניות, אבל היא לא הצטערה ואף לא אנחנו.
ביקרתי בבנין בו נולדתי, ובו חייתי 24 שנים ראשונות של חיי. שום נוסטלגיה לא התעוררה בי, נהפוך הוא. הבנין מלא ב"גידולים" שהם תוספות בניה מ"קדימה ומאחורה" נטולות חן. ה"חצר הקדמית" שבילדותנו שימשה כמגרש משחקים, מקום למדורות ל"ג בעומר הפכה לחנייה, רק לתושבי הבנין. המקלט כנראה נלקח ע"י השכנים שדירתם מעליו, החצר הקטנה לידו, בה היו חבלי כביסה נעלמה מאחורי גדר.
הכניסה מטונפת, תיבות דואר שבורות. זה מאפיין שכונות עוני או מקום בו משכירים את הדירות.
לא אלך לשם יותר.
* * * *
הפוסט הזה מוקדש לצילומים שצילמתי בה.
חילקתי את הצילומים לארבע קבוצות, לפי ענין.
הכותרת מטעה במקצת, רק ההולילנד הוא סמל ומופת לשחיתות, לבנייה מנוגדת כל הגיון ביחס לסביבה הגיאוגרפית. בעיני רבים מהירושלמים זו מעין "זקפה" מיותרת של אנשים עלובים, שנלחמים בנוף.
ואז הגענו ל-ממילא. מי שגר בבועת תל אביב רואה את מטפחות הראש הללו רק בטלוויזיה. בירושלים הן בולטות, נועזות בצבעיהן. יש כמובן מטפחות הראש של נשים מוסלמית, אבל הן אינן "מגדלי ענק" על הראש.
שבת יפה לכולכם.
כן, זה שאנחנו גמלאים לא מונע מאתנו לתכנן לעוד 20 שנים. מקסימום, חלקן לא יוגשמו.
אנחנו ממש נמנעים מכתיבת צוואה. עכשיו ד' מטפלת בצוואה של אמה. בהתחלה לא היתה, אבל התגלתה אחת, שכתבה על דף נייר ובן זוגה האחרון הפקיד בבית המשפט, לא פחות.
שניהם הגנו על צאצאיהם, כך שלא יווצר מצב שהיא תירש אותו או הוא יירש אותה. הם גם לא ממש התחתנו באופן רשמי, רק לעיני אלוהים ורב אי שם במקומות בהם אין חובת דיווח לממשלה. :-)
אז מהן תוכניותינו:
די ברור לנו שבעוד כמה שנים נצטרך לעזוב את דירתנו, ברחובנו המקסים בשל תנופת הפיתוח בעיר גבעתיים, שמשולבת בפיתוח תחב"צ - רק"ל.
לעת עתה אנו משפצים את כל מה שצריך אצלנו - חדר האמבטיה שחייב רענון, והחלפת האמבטיה במקלחון. הנכדים גדולים, הם כבר לא מתאמבטים עם צעצועים.
יש לנו תוכנית חומש לבקר את ישראל לאורכה ולרוחבה, ללא שטחי 1968, בעזרת רכבת ישראל. לא החלטנו עדיין איך.. אבל ..
לעזוב את הארץ למשך חודש תמים ולהיות במקום אחר. הגישה שלנו היא: רכבות, ותחנות רכבת. יש לנו תכנון לארה"ב. הבעיה היחידה היא התארגנות עם התרופות בקירור של שנינו, ולכמה זמן מראש אפשר לקחת תרופות, ואיך זה עובד בארצות אחרות, המרשמים שלנו, מחירים וכו'
בת מצוות, בר מצווה - יש לנו במהלך 8 השנים הקרובות, כל שנתיים: בת מצווה ולבסוף בר מצווה, שיחגג ברוב שבט ושמחה.
אנחנו כנראה נלמד יידיש, לאדינו, איטלקית. ד' תתנדב למוסדות מסוימים, בעיקר כאלה שעוסקים בילדים עם צרכים מיוחדים.
זה לא נשמע הרבה
אבל כיום אפילו לתכנן חצי שנה מראש לא מבטיח כלום, שדה התעופה שלנו נפתח-נסגר עפ"י החליל האיראני, רה"מ וכנופייתו ממשיכים בגזלייטינג של מדינה שלמה. רואי השחורות כבר מספידים אותנו, אז בתכנון מעבר אך ורק בלית ברירה לנורבגיה, בה חי גיסי.
עד אז
שיהיה לנו סוף שבוע רגוע יחסית, שישובו בנים לגבולם, בצפון ובדרום, שממשלת הזדון והרוע תופל סוף סוף.
בשרביט החם של השבוע זה הנושא שעולה לדיון.
היום התפתח דיון ביני לבין בני אודות "פרוייקט הנאורות" [החל מהמאה ה- 17 - המדע החדש] שבסיסו שבירת מחסום התודעה המדעי, הפוליטי, הדתי והנפשי: הכנסייה הקתולית ואריסטו.
דה קארט גילה את ה- "אני" באמצעות המשפט שלנצח ייזכר: COGITO ERGO SUM ובעברית: אני חושב משמע אני קיים.
המאה ה- 18 שסופה היתה המהפיכה הצרפתית ששיסעה את הקשר הגורדי בין הכנסייה לבין המונארך, המעבר אל המדע במאה ה- 19 כל אלה ערערו ללא ספק את מעמד הדת כפארדיגמה "נצחית" או משמעותית בחיי היחיד.
הלאומיות היא תוצאה של פרוייקט הנאורות, וגם של החילוניות. צריך לזכור ש"חול" בעבריתהוא ההפך מ"קודש". יש "ימי חול" ויש "ימים קדושים". החילוני בוחר את חייו עפ"י מערכת ערכים אנושית ולא עפ"י מערכת אמונית, די קפריזית, שדיברה רמות על "כבוד האדם" ובאותה נשימה בזה ופגעה במי שלא עמד בסטנדרטים שלה.
אחד מהמיתוסים הגדולים של היהדות, בעיבוד ציוני-לאומי בעל ניחוח דתי חזק הוא - שעל אף הגלויות השונות, המרחקים האדירים ביניהן ה"עם היהודי" שמר על אחדותו. עובדתית והיסטורית זה לא נכון. [די אם נזכור את רדיפות החסידים ע"י המתנגדים ומסירת ילדי חסידים לצבא הצאר!!] מנהגי אשכנז ומנהגי ספרד, מנהגים שונים באותה רצועה צפונית באפריקה שנקראת אצלנו - ארצות המגרב[המערב].
אבל -
האתוס הציוני שם לעצמו מטרה להביא את כל היהודים לארץ ישראל. אני לא ממש בטוח שזה היה האתוס בעלייה הראשונה, אחריה השנייה והשלישית. ככל שמצוקות היישוב היהודי במאה העשרים חפפו לאסונות באירופה אתוס זה צמח ועלה, ובעקבותיו הובאו לארץ מליוני בני אדם. פליטים מאירופה, פליטים מארצות ערב שנלחמו בנו או מארצות המגרב.
אגב, ידוע בוודאות, שיהודים ממרוקו למשל, שהיגרו לצרפת זכו להצלחה כלכלית וחברתית, אקדמית ופוליטית, שבישראל החדשה רק יכלו לחלום עליה.
אז, האם הפרוייקט החילוני איחד את העם הישראלי?
לדעתי, ישראל מעולם לא היתה מאוחדת. הפרוייקט החילוני הצליח באיזורים אורבניים ובאיזורי ספר משגשגים. היה ב"היות חילוני" הבטחה להצלחה, להשתלבות בעולם המערבי, הדמוקרטי, הליברלי.
ישובי הספר הרחוקים מהמרכז או ממוקדי הכוח ברחבי הארץ התפתחו אחרת לגמרי. מתאחדים כדי להגן על הארץ מתממש בימים אלה, ומה יקרה כשהמלחמה תיגמר? כי אחד המתחים הכי עזים בחברה הישראלית הוא דת ומדינה. אין לי שום יכולת לדון במקורות לכך, למעט הידיעה המרה, שהדתיים הפכו ללשון מאזניים, במערכות הבחירות לאורך 76 שנות מדינה, והם למדו מהר לדרוש את המחיר.
ספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח" היטיב לתאר את חדלונו של הפרוייקט החילוני, ששמו "לאומיות", "דמוקרטיה", "הומניזם", "זכויות אדם", "ליברליזם" מול הפנטיות הדתית, הן בקצותיה החרדיים ההזויים והן במופעי הפשיזם הישראלי בדמות כהנא וממשיכו בן גביר.
האם הקוטב הדתי ינצח ולעד נהיה יהודים או האם הקוטב החילוני ינצח ונהפוך לישראלים, שזו מהות החילוניות, הרחקת הדת ממוקד הזהות הלאומי.
בואו לאכול איתי, עונה 8
אני צופה אדוק, יחסית של התוכנית הזו, בה יש ניסיון
לזווג זרים גמורים שיודעים לבשל ויודעים לארח.
ברור מצפייה בכל התוכניות, שלא ממש כולם יודעים
לבשל, ואירוח... נו טוב, זה ענין של השקפה.
העונה הזו היא, ככל הנראה, תוצאה של הפקת לקחים מעונות
קודמות, שבהן המוקד עבר מבישול אל הפרסונה המארחת והמבשלת.
גם בעונה הזו בלטה בחירה של אנשים שלא יודעים
לבשל, באמת, או ההתמחות שלהם היא בישול לארוחת שבת. ארוחת שבת ואירוח בני משפחה
אינה כמו "אירוח" של זרים. על אף שתרבות האירוח היא חלק מרכזי של המזרח
הקרוב [בדואים, כמשל או אברהם אבינו המארח המושלם] עולה מהכרות עם הדמויות שלא
כולן יודעות לארח, לתת כבוד לאורח ולא למארח.
תופעה נוספת, בעיניי משדרת צביעות, היא שבסיום של
פרק, המארח מברך את עצמו על זה שנגמר. למה? מהתגובות הצבועות הללו, עולה כמו
"מישהו הכריח" את המארחים לארח.
בעונות קודמות בשלב מסוים הליהוק בחר אנשי קיצון
הזויים. חלקם מהימין חלקם מהשמאל, חלקם חיים באיזו "לה-לה לנד. חלק מאורחים בחרו להיות בתוכנית ע"מ לקדם
אג'נדה חברתית-תרבותית-פילוסופית-דתית. כמו למשל, להכין אוכל מפחי זבל, להזמין
אוכל ממקדונלד או להגיש אוכל כמעט לא מבושל, כי לא יודעים לבשל באמת. הרבה שאלות
עלו סביב הבחירות הללו, אך מהצד השני ניתן גם מקום לשוליים אחרים: להט"ב, אנשי
תיאטרון, מחול, אמנים שזכו לחשיפה, אנשי העדה החרדית, מוזיקאים אזוטריים. כמו גם
עזרו לקדם עסקים ומיזמים של משתתפים רבים.
ושוב, בהיות התוכנית "חברתית" יותר
מאשר קולינארית עלו בה נושאים לא קלים, גם בעונה 8. רווקות מבחירה, אמונה באלוהים,
עושר-עוני, מעמד חברתי, סלידה אישית, נימוס חברתי, גברים נשים. הפעם כנראה הוחלט
על בישול כשר לגמרי, והודגשו בעלי רגישויות למזון או צמחונים-טבעונים.
יש שיטענו שזו העונה "הכי משעממת" כי
היה בה ויתור של עריכה או של משתתפים על הלהבת קונפליקטים מעבר לנדרש. אבל אפילו
כך, בכל שבוע קיבלנו: 2 גברים ושלוש נשים. הליהוק די חוזר על עצמו:
שמרן/נית, רווק/ה [מהלהט"ב או שלא], הזוי/ה,
עשיר מאוד ואדם רגיל 😊
בעונה הזו, כל המתחים שצצו הוחלקו להפליא. או
ע"י המשתתפים, שראו תוכניות קודמות וסירבו להיכנס למקום הרע הזה של מחלוקות
צעקניות, התנהגות תוקפנית וכו' ועל אף זאת, נשארו אותם שלעולם לא ינקדו בהתאם לחווייתם,
אלא תמיד יורידו, כי הם חושבים על הניצחון שלהם.
שני אירועים קרו בשבוע החולף.
האחד מפחיד למדיי, וכמו שכתבה לי ידידה טובה "לפעמים צריך להודות לאח הגדול". השני אירוע מרגש בבית אגודת הסופרות והסופרים העבריים.
האירוע המפחיד התחולל עת החלטתי להזמין מוצר מאתר כלשהו. האתר הזה מפרסם תדיר בנייד שלי, במעבר בין משחק למשחק [סוליטר] או כשאני רוצה "רמז".
וכך
לאור הדמות שהופיעה והמליצה, חשבתי לתומי: מה יש לדאוג.
אבל הבנק דאג מאוד. מתברר שיש לבנק כתובת אתרים "שחורים" או "אדומים", כשמגיעה פקודת העברת מזומן, מייד הם מודיעים לבעל החשבון - התראת הונאה.
אני בצד שלי קיבלתי הודעה אדומה מבעלי האתר - הבנק שלך לא מאשר!
בת זוגי קיבלה הודעה על חשד הונאה. אגב בדקנו כמה כסף ניסו ל"גלח" מאיתנו, פי עשרה יותר ממה שהסכמתי לשלם. למחרת הבנק ביטל את כרטיס האשראי. פעם שניה שכרטיס אשראי שלנו מבוטל עקב נסיונות הונאה. וכמו שכתבה חברתי "האח הגדול" לפעמים חמוד מאוד.
האירוע המרגש, טקס קבלה לאגודת הסופרות והסופרים הישראליים.
הגעתי עם בת זוגי, חברי הטוב ורעייתו. היה ערב קצר, תכליתי ומרגש. בעקבות התעודה, שיניתי את "מעמדי" באודות מגמלאי ל: סופר ומשורר.
