402 - מתווה, עסקה

 הנושא החם: 

הנושא החם - יש עסקה? אין עסקה? תהיה עסקה? 

בניגוד לנטייתי לא לכתוב על נושאים הקשורים לפוליטיקה, לישראל לאן וכו' הפעם אתייחס.

רמת הציפיות שלי נמוכה מאוד מהתממשות מתווה החזרת החטופים, ולו רק בגלל שישראל מצטיינת בהתעלמות מחטופים. רק פעם אחת צלחה משימת ההורים, גלעד שליט. רון ארד? מנגיסטו? חטופים הם בעייה ישראלית-בטחונית קשה מאוד. עסקת/מתווה שליט ותוצאותיו המורגשות היום היטב מעודד זהירות ממדרגה ראשונה.

אני מסכים שביבי מעכב את החזרת השבויים, אני לא מסכים לטענה, שמטרתו שלטון יחיד על איו"ש. טענה זו מושפעת מאוד מספרו של ישי שריד, השלישי. 

לא צריך לקרוא את הספר של שריד על מנת לטעון טענות כאלה. זה חלק מהתעמולה הקבועה. תמים מי שחושב שרק אדם אחד, ויהיה הכי חשוב שיהיה, יכול לפעול במציאות, ללא גדודי אינטרסנטים שעסוקים בשימור שלטונו, כי זה טוב להם, לעסקיהם וכו'. ביבי מנסה לשמר את שלטונו. 

יש משהו קשה בשבירת האתוס הישראלי, ישראל כמדינת מגן לכל יהודי. פוגרום אוקטובר 2023 שבר את האתוס הזה, והחזיר את ישראל לימי העבר, בהן קהילות שילמו כופר שבויים. יש דיסוננס קוגניטיבי חזק בין מדינה עצמאית, חזקה לבין הצורך לחזור להיות "יהודי-גלותי" שמהותו חולשה, פחד, התכופפות בפני הגוי החזק. איזה זרם מעמקים פועל בחברה הישראלית כיום? 

החטופים הפכו מהר מאוד לכלי בפוליטיקה הישראלית. גבולות הטעם הטוב נפרצו. היום "גיבור ישראלי" הוא חייל/ת שנפלו וחטוף/ה מתים שגופתם מוחזרת. החדרת השכול לשיח הפוליטי היא תוצאה ישירה של משפחות השכול, החטופים הוכנסו לשיח ב"זכות" קמפיין "גלעד שליט". 

המציאות הפוליטית חושפת שללא דעת קהל צעקנית, עקבית דבר לא קורה. לכן כל הקמפיינים של משפחות החטופים צודקים, אפילו הם  "קורעים" את החברה הישראלית לכאורה. [לדעתי הם לא פוגעים בחברה הישראלית.]

מעבר להערות אלה אין לי מה להגיד.

 

353 - פוסט פוליטי ותרבותי

 השרביט החם מציע לנו לכתוב על האירווזיון.

בחרתי להתייחס לאירוויזיון כביטוי השלם והכי מדוייק להתפוררות התרבות הישראלית על כל מרכיביה לכדי תחרות זמר, שחשיבותה בעיקר לזמר ולכמות הכסף שיעשה בעקבותיה.

כבר שנים רבות שכותבי המלים, התמלילנים [אפילו לא אכנה אותם פזמונאים, פזמונאית היתה נעמי שמר, והיא הציבה רף גבוה] בוחרים לכתוב באנגלית או להעלים את הצלילים הקשים של העברית.

רוב השירים נטולי משמעות, למעט השתלבות המלים במוזיקה, [ ראו נטע ברזילי, כדוגמה מהותית] מעין מרכיב מוזיקלי נוסף בתוך העיבוד התיזמורתי. מי זוכר את מלות השירים שנבחרו ונגשו לתחרות, למעט כמה וכמה בודדים? ובצדק מציין מוטי בפוסט שלו שהוא זוכר את אילנית, כי שיריה נכתבו על ידי מקצוענים שגם הבינו שלמילה יש משמעות ולא רק צליל.

אבל, מה לנו כי נלין.

שר החינוך, יואב קיש הנושא שם משפחה מיתולוגי, של המלך הראשון בישראל החליט שלו אין סבלנות. מעניין מתי יחליט שאפשר לוותר על סיפור שאול, למשל, כי זה לא בא טוב אצל גברת מסוימת? אני ממש כועס, כי אדם בעל שם מפואר שכזה, שמזקק את מהות הישראליות הממלכתית החדשה, לא היהודית הקנאית, בוגד בישראליות הזו, ולשם מה בדיוק?

ליאור דטל כתב ב'מעריב' היום על שני יואב בממשלה. האחד - גלנט השני קיש. דרכם הוא הצביע על ממשלת רשע וזדון, על רה"מ שמתעסק בשיפוץ הבריכה שלו, שמנותק לגמרי מהמציאות.

על פי יודעי דבר, כולל אייל ולדמן עצמו, בבית הראש ורעייתו נזעקו מששמעו שאייל ולדמן, יזם גדול, מכניס מליארדים למדינה, בתו נרצחה ב- 7.10.2023 העז, שומו שמים והצילי ארץ, לבקר את רה"מ נבחר לקבל את פרס ישראל.

המסר הועבר לשר, השר ניסה לשנות החלטה, לא הצליח אז החליט לשפוך את התינוק עם מי האמבט, למה לא?!

פרס ישראל על כל מחלקותיו שהאירו את הישגי המדע הישראלי, התרבות הגבוהה כקלה נמחק כי, בזמן מלחמה לא נותנים פרסים על מצוינות אקדמית או תרבותית, אלא על "מעורבות חברתית."

נושא השואה - הורחק השנה מהבחינות - ילדי העוטף לא יכולים להתמודד עם החומרים

זה מגוחך ועלוב כמו המאבק להשאיר את השיר הישראלי באירווזיון, זו "התרבות הישראלית". כי על זה השר יפעל במלוא כוחו. נראה לי האיש הזה טבע בתוך הרפש, הבוץ והביצה הנתניהו'הית.

לא אתאמץ לצפות. שנה שעברה צפיתי ונחנקתי משיעמום, אז עברתי לדברים אחרים.

235 - לאן שנפנה -

 באמת אינני אוהב לכתוב על פוליטיקה.

תמיד יוצא שמישהו שקורא את הבלוג חולק עליי פוליטית, ואז אני נצבע בצבע מסוים מאוד.

אבל באמת באמת אני מתקשה לעמוד מהצד מול המחלוקת המזויפת, לצערי, שפרצה לאחרונה, בכשרון שלא יאומן להשתלט על השיח הציבורי. דוגמה עכשווית - חדשות הכזב שהיועמ"שית החליטה להוציא את רה"מ לנבצרות. תפקיד חדשות-הכזב, לאיים על בעל תפקיד חשוב מאוד במערכת החוקית של מדינת ישראל.

ידידי הטוב, דן בורנשטיין כתב פוסט ארוך על ההבדל בין תפיסת השמאל את הדמוקרטיה לבין התפיסה של הימין את הדמוקרטיה.

הימין המקיאווליסטי מדבר על דמוקרטיה ישירה, כלומר - הכנסת והרוב בה הם ביטוי לרצון העם. כיצד מבררים את רצון העם? אין ספק שה"עם" קרא לעומק את מצעי המפלגות, הקשיב רוב קשב בחוגים ביתיים, בנאומי כיכרות למידע הדק מן הדק שנפרש שם לאוזניו, מכאן, המסקנה הלוגית היחידה - אנחנו הרוב, כלומר העם יודע היטב מהן מטרותינו, הוא בחר בנו, כי קרא לעומק.. וגו'

רצון העם עומד מעל כל חוק. לאורו יש לפעול. התפיסה המלוכנית הזו של:

L'État, c'est moi'  אותה ניסח לואי ה- 14, "המדינה זה אני" התגלגלה אצלינו כך:  אני ראש המפלגה, אז אני מייצג את רצון העם, העם זה אני, אני זה החוק. כבר הסברנו איך, רגע לא?! כמו לואי ה- 14 שהתעלל בעמו ושדד אותו, כך רה"מ מתעלל בחצי "עמו" בשם רעיון העיוועים הזה. בפעם הבאה רה"מ אחר, יחליף את כל החוקים, כי הוא מבטא את רצון העם.

לא ארחיב על היסוד ההרסני שיש בגישה הזו, שמבטלת כל הסכמות, חוזים, הסכמים בינלאומיים, ומאפשרת לשליט, הדמוקטטור הרגעי, להדיר את מי שאינו מוצא חן בעיניו מהציבוריות הישראלית, "הוא לא חלק מהעם".

השמאל הרציונלי, שמאמין שבני אדם פועלים באופן רציונלי, נו מנהיגיו קראו את כל הספרים שמדברים על תיאוריית המשחקים, טקסטים מכוננים של הדמוקרטיות המערביות, כאנגליה, כצרפת, כהולנד או כשוויצריה [שמחוץ למדינתם, באפריקה לא התביישו להתנהג כאחרוני הכובשים הספרדיים מלווי האינקוויזיציה], כארה"ב, כקנדה, כיפן וכאוסטרליה, מאמין שיש רק חוק, והחוק מסדיר את כל פעילות בני האדם בינם לבינם. על מנת להגביל את הכוח של דמוקטטורים, דוגמת רה"מ המכהן, שריו הכפופים לו בעיוורון כמעט מלא, או מתוך אינטרסים לעתיד או בהווה, יש לציבור מוסדות נוספים שכפופים לחוק ולכנסת, כדוגמת: היועמ"שית, יועמ"ש לכל שר, פקידים ממונים שתפקידם לפקח על פעילות השר, והם מחויבים לתת דו"ח לבית המשפט, לכנסת. הם נקראים רגולטורים: נגיד בנק ישראל, לדוגמה ועוד מוסדות ממשלתיים-ציבוריים דומים: מכון התקנים, למשל וכו'

המאבק הישראלי כיום הוא בין הרצון לבטל כמעט לחלוטין את מסגרת הפיקוח החוקית ש"חונקת" את "רצון העם" כלומר, רצון רה"מ - הלוגיקה כבר תוארה קודם לכן, לבין הרצון להשאיר את המערכת החוקית והחוקתית איתנה, כי הפלא ופלא היא מוכיחה את עצמה.

מה יקרה בסוף?

ככל הנראה יגיעו לפשרות כאלה או אחרות.

לפחות זו התקווה.

------------------------

דן בורנשטיין - אז מה זה, בעצם, דמוקרטיה?