‏הצגת רשומות עם תוויות ישראלי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ישראלי. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 5 בינואר 2025

449 - דת או לאום

 אחד מהדיונים האינסופיים שאני פוגש, בהרבה מקומות ברשת הינו ביחס ליהדות.

האם יהדות היא "לאומיות", כלומר מקרה חריג של התחברות דת ולאום או שהיהדות היא רק דת.

הסוגייה הזו רלוונטית החל מתחילת המחשבה הלאומית החילונית או מושפעת מהרומנטיקה האירופית בראשית המאה ה- 19 [אביב העמים].

לאום הוגדר כ: קרקע משותפת, שפה משותפת, היסטוריה משותפת וחזון משותף. הציונים הראשונים הבינו שאין קרקע ממשית משותפת, אבל יש עבר משותף, שפה משותפת [בערך] וחזון ברור - ימות המשיח וחזרה לישראל. הם קראו ללאומיות הזו "ציונות".

הציונות היתה שם הלאום החילוני היהודי, והרצל החכם הבין את סכנת הפיכת הדת היהודית לשוות ערך ל"לאום", לכן דרש במדינה העתידית שלו [אלט נוילנד] הפרדה בין הדת לבין המדינה.

 הדת היהודית, שמכנסת תחתיה עדות רבות, לאומים אחרים, ממש כמו הנצרות והאיסלם הפכה עצמה ל-לאום. מדינה של יהודים הפכה למדינה יהודית, עד כדי כניסה למגילת העצמאות: "מדינה יהודית דמוקרטית", כמו "יהודית" מסמלת לאום ולא אופי תרבותי.

וכאן קבור הכלב -

האם יהדות היא דת או תרבות? יש דת יהודית, שאפילו עליה זרמים בתוכה לא מסכימים ויש תרבות יהודית, שנקראת במליצה מופרזת: ארון הספרים היהודי, וגם בו אין הסכמה על איזה ספרים ייכנסו בו למעט התנ"ך והתלמוד.

מנקודת המבט שלי, כישראלי לא דתי או חופשי מדת [חילוני זה מושג דתי מובהק, שהתגלגל אל השפה הלאומית, לצערי], אין הבדל תהומי בין הנצרות, האסלם והיהדות מבחינת יחסן ללאומים שונים, לגזעים שונים או לעמים שונים.

רק אצל יהודים שמתי לב, כשאומרים ערבי או נוצרי חושבים שזה סימון לאומי. לכן הערבים בישראל והמוסלמים בקווקז ובאוזבקיסטן הם "אותו העם". 

כשאני חושב על הדת היהודית ומי מתכנס תחתיה, רוסים, הודים, סורים, לבנונים, עירקים, מצרים, ארצות המגרב, אנגלים, צרפתים, הולנדים וכו' וכו'- לכולם יש את אותה הדת, כמו לעמים/לאומים רבים באירופה, אשר על כן -

יכול להיות צרפתי יהודי וישראלי יהודי, כמו שיש צרפתי מוסלמי וישראלי מוסלמי.

היהדות היא דת, וככזו היא חלק ממאפייני הלאום הישראלי, אך לא הלאום הישראלי. לו קראו ל-ישראל יהודה, יתכן ואז היכולת להבחין בין השניים היה קשה יותר.

https://did.li/zU7lC

יום שבת, 17 באוגוסט 2024

399 - אחדות וחילוניות

 בשרביט החם של השבוע זה הנושא שעולה לדיון.

היום התפתח דיון ביני לבין בני אודות "פרוייקט הנאורות" [החל מהמאה ה- 17 - המדע החדש] שבסיסו שבירת מחסום התודעה המדעי, הפוליטי, הדתי והנפשי:  הכנסייה הקתולית ואריסטו.

דה קארט גילה את ה- "אני" באמצעות המשפט שלנצח ייזכר: COGITO ERGO SUM ובעברית: אני חושב משמע אני קיים.

המאה ה- 18 שסופה היתה המהפיכה הצרפתית ששיסעה את הקשר הגורדי בין הכנסייה לבין המונארך, המעבר אל המדע במאה ה- 19 כל אלה ערערו ללא ספק את מעמד הדת כפארדיגמה "נצחית" או משמעותית בחיי היחיד.

הלאומיות היא תוצאה של פרוייקט הנאורות, וגם של החילוניות. צריך לזכור ש"חול" בעבריתהוא  ההפך מ"קודש". יש "ימי חול" ויש "ימים קדושים". החילוני בוחר את חייו עפ"י מערכת ערכים אנושית ולא עפ"י מערכת אמונית, די קפריזית, שדיברה רמות על "כבוד האדם" ובאותה נשימה בזה ופגעה במי שלא עמד בסטנדרטים שלה.

אחד מהמיתוסים הגדולים של היהדות, בעיבוד ציוני-לאומי בעל ניחוח דתי חזק הוא - שעל אף הגלויות השונות, המרחקים האדירים ביניהן ה"עם היהודי" שמר על אחדותו. עובדתית והיסטורית זה  לא נכון. [די אם נזכור את רדיפות החסידים ע"י המתנגדים ומסירת ילדי חסידים לצבא הצאר!!] מנהגי אשכנז ומנהגי ספרד, מנהגים שונים באותה רצועה צפונית באפריקה שנקראת אצלנו - ארצות המגרב[המערב].

אבל -

האתוס הציוני שם לעצמו מטרה להביא את כל היהודים לארץ ישראל. אני לא ממש בטוח שזה היה האתוס בעלייה הראשונה, אחריה השנייה והשלישית. ככל שמצוקות היישוב היהודי במאה העשרים חפפו לאסונות באירופה אתוס זה צמח ועלה, ובעקבותיו הובאו לארץ מליוני בני אדם. פליטים מאירופה, פליטים מארצות ערב שנלחמו בנו או מארצות המגרב.

אגב, ידוע בוודאות, שיהודים ממרוקו למשל, שהיגרו לצרפת זכו להצלחה כלכלית וחברתית, אקדמית ופוליטית, שבישראל החדשה רק יכלו לחלום עליה.

אז, האם הפרוייקט החילוני איחד את העם הישראלי?

לדעתי, ישראל מעולם לא היתה מאוחדת. הפרוייקט החילוני הצליח באיזורים אורבניים ובאיזורי ספר משגשגים. היה ב"היות חילוני" הבטחה להצלחה, להשתלבות בעולם המערבי, הדמוקרטי, הליברלי.

ישובי הספר הרחוקים מהמרכז או ממוקדי הכוח ברחבי הארץ התפתחו אחרת לגמרי. מתאחדים כדי להגן על הארץ מתממש בימים אלה, ומה יקרה כשהמלחמה תיגמר? כי אחד המתחים הכי עזים בחברה הישראלית הוא דת ומדינה. אין לי שום יכולת לדון במקורות לכך, למעט הידיעה המרה, שהדתיים הפכו ללשון מאזניים, במערכות הבחירות לאורך 76 שנות מדינה, והם למדו מהר לדרוש את המחיר.

ספי רכלבסקי בספרו "חמורו של משיח" היטיב לתאר את חדלונו של הפרוייקט החילוני, ששמו "לאומיות", "דמוקרטיה", "הומניזם", "זכויות אדם", "ליברליזם" מול הפנטיות הדתית, הן בקצותיה החרדיים ההזויים והן במופעי הפשיזם הישראלי בדמות כהנא וממשיכו בן גביר.

האם הקוטב הדתי ינצח ולעד נהיה יהודים או האם הקוטב החילוני ינצח ונהפוך לישראלים, שזו מהות החילוניות, הרחקת הדת ממוקד הזהות הלאומי.


חלום אחדות ישראלית אינו חלום אחדות יהודית. חלום אחדות יהודית אינו חילוני כי אם דתי במלוא מובן המילה, וכולל בתוכו חזרה לימי בית ראשון או שני. חלום אחדות ישראלית יכול להכיל "יהדות" כחלק ממרקם חיים חילוני, מכיל, מכבד ומאפשר חיים.


יום שבת, 30 באפריל 2022

161 - ווזווזים וצ'חצ'חים

 הנושא הזה לא ירד מעל סדר היום, בין היתר כיוון שהוא משרת את צרכיו של ההוא שהיה, רה"מ לשעבר וראש האופוזיציה בהווה.

ברם, הסבר כזה למתח הבין-עדתי, לתחושת האפלייה החזקה של בני עדות המגרב והמזרח, ויש לדייק מאוד, כי בתוך המושג הכוללני "עדות המזרח" או "צ'חצ'חים" מסתתרת הירארכיה ברורה מאוד [כמו בין החרדים, עוד שם כולל חסר עידון ורגישות] בין יוצאי המזרח, תורכיה [צפון], סוריה, אירן, עיראק, תימן  לבין יוצאי המגרב, שאינם ממצריים או מתוניס, לוב או אלג'יריה, כלומר המרוקנים הם הצעקנים הגדולים.

המיפוי הזה גס מאוד, כי כמובן יש בתוך הצ'חצ'חים [צ'חים בירושלמית בסיסית] גיוון רב. 

וה-ווזווזים, כילד ירושלמי הכינוי הוקדש במלואו לחרדים, לבני מאה שערים. לדובר אידיש, שהמילה "מה" היא "וואס", שהפכה ל- "וואז" ומכאן "ווזווז". אצל המילון של אבניאון:

כינוי גנאי אצל בני עדות המזרח למי שאינו מבּני עדות המזרח (עממי) (מיושן)
אותו אבניאון מגדיר "צ'חצ'ח" כך:

1. כינוי גנאי לבן עדות המזרח (עממי)
2. (בהשאלה) כינוי גנאי לאדם חסר תרבות ושִטחי, פִּרחָח (עממי)
וויקיפדיה מסבירה את המקור לכינוי ב:
 "הכינוי ככל הנראה מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של עולים מארצות האסלאם, שבו בולטות אותיות כמו צ' ו-ח', באוזני העולים מיהדות אירופה.... התבסס הכינוי על רעיון אונומטופאי דומה של חיקוי להג בלתי מוכר "
עכשיו אנחנו מסודרים לגמרי. 
מה עושה מי שאביו צ'חצ'ח ואמו ווזווז?
ראשית הוא מבדיל עצמו מהצ'חצ'חים, אב'שלי לא ממרוקו. נכון, שורשי משפחתו ממרוקו, ממגורשי ספרד, שהגרו משם לאיטליה ולתורכיה. אחר כך מהווזווזים, אמ'שלי לא "ווזווזית" כי היא לא חרדית, מדברת עברית נהדרת בקול צלול, וגם היידיש שלה לא נשמעת כמו דיבור של סבל, כאב המלווה בניגון של נהי וקינה.
ובעיר בה נולדתי, בשכונה בה חייתי העירוב הבינעדתי היה רב, לי לא זכור שימוש בכינוי הזה כנגד אחד מחבריי. אני חייב לציין, שעד 1977, עת המהפך הגדול סוגיית מזרח-מערב, יוצא אירופה ויוצא הסהר הפורה או צפון אפריקה לא היתה חריפה.
אבל שנות השמונים המאוחרות ושנות התשעים של המאה הקודמת פתחו את הפצע האמיתי שהוסתר שנים על ידי שלטון "שמאלי", שבעיקר דאג לעצמו ולמקורביו. לעולם לא נשכח את "אני מזוזא-את" של גולדה מאיר, את דודו טופז ושאר אותם שהדביקו סימנים ביוצאי עדות המגרב, ככל הנראה בעיקר במרוקנים.
דר' אבישי בן חיים כיום, מייצר תיאוריית "ההגמוניה השולטת" בהשפעת תיאוריות פוסטקולוניאליות של הומי באבא. הוא מלבה היטב את אש תחושת הקיפוח, הפנמת המבט של הכובש וכן מערער כמו ההוא לשעבר מבלפור על מוסכמות בסיסיות של הישראליות.
אז
תראו, כשמגיעים בשדות תעופה בינלאומיים יודעים מייד היכן השער של הטיסה לישראל. רעש, טינופת, השתרעות סביב כל אזור ההמתנה, וכמובן העברית. [האמריקאים די דומים, אבל הם לא מטנפים כמו הישראלים].
בכל מסעדה בעולם, תהיה הכי מובחרת ויקרה תדעו מי הישראלי, אפילו ידבר את שפת המקום - הוא צועק, הוא כוחני, הוא נרקסיסט ומשוכנע שהוא יודע טוב יותר מהשף.
אלה מבחינתי צ'חצ'חים, ואל האנשים הקולניים האלה כיוון מי שהשתמש בביטוי. ברור שתעמולה פוליטית תמשיך להנציח את תחושת הנחיתות, ובניגוד לשחורים, הצ'חצ'חים עוד לא השכילו לנכס לעצמם את הכינוי, ככינוי של עוצמה, כמו - הגייז או השחורים או כל מיעוט אחר. [פוסיקט הרוסיות].
ומה אני?
גדלתי אל תוך מטבח תורכי. הוריי היו צעקנים בינם לבינם אך מחוץ לבית הקפידו על התנהגות "אירופאית". ברור שמרדתי, ולכן בנעוריי הייתי צ'חצ'ח אשכנזי כמו רבים מילדי השמנת הירושלמיים שהזדהו עם הפנתרים השחורים ממוסררה או הפלסטינים מירושלים המזרחית. אחיי וילדיי התחתנו עם "צ'חצ'חים". לא אוהב במפורש אוכל מרוקני - מלא בשמן. מעדיף קוסקוס תוניסאי על פני זה המרוקני ובאותה נשימה לא אגיד לא לגפילטעפיש או לקניידאלאך.
לסיכום -
הישראלי ה"ממוצע" ה"טיפוסי" הוא צ'חצ'ח בנשמתו. הוא ימתיכוני כמו האיטלקי והצרפתי או היווני. מי שנותן לו שם רע אלה נציגיו, כמו מירי רגב שהתגאתה בבורות שלה, או רבניו המעדיפים תלמידים בורים וצייתנים על פני מרוקאי גאה כ- רמב"ם או החבי"ף.