אין זה סוד שנולדתי בירושלים, גם ד' נולדה במרחק יריקה ממני, אבל נפגשנו בת"א, ככל שזה יישמע מגוחך, אולי.
לקחנו את הנכדה הבכורה ליום ירושלים. מהבוקר ועד הערב. לא השלמנו כמה תוכניות, אבל היא לא הצטערה ואף לא אנחנו.
ביקרתי בבנין בו נולדתי, ובו חייתי 24 שנים ראשונות של חיי. שום נוסטלגיה לא התעוררה בי, נהפוך הוא. הבנין מלא ב"גידולים" שהם תוספות בניה מ"קדימה ומאחורה" נטולות חן. ה"חצר הקדמית" שבילדותנו שימשה כמגרש משחקים, מקום למדורות ל"ג בעומר הפכה לחנייה, רק לתושבי הבנין. המקלט כנראה נלקח ע"י השכנים שדירתם מעליו, החצר הקטנה לידו, בה היו חבלי כביסה נעלמה מאחורי גדר.
הכניסה מטונפת, תיבות דואר שבורות. זה מאפיין שכונות עוני או מקום בו משכירים את הדירות.
לא אלך לשם יותר.
* * * *
הפוסט הזה מוקדש לצילומים שצילמתי בה.
חילקתי את הצילומים לארבע קבוצות, לפי ענין.
הכותרת מטעה במקצת, רק ההולילנד הוא סמל ומופת לשחיתות, לבנייה מנוגדת כל הגיון ביחס לסביבה הגיאוגרפית. בעיני רבים מהירושלמים זו מעין "זקפה" מיותרת של אנשים עלובים, שנלחמים בנוף.
ואז הגענו ל-ממילא. מי שגר בבועת תל אביב רואה את מטפחות הראש הללו רק בטלוויזיה. בירושלים הן בולטות, נועזות בצבעיהן. יש כמובן מטפחות הראש של נשים מוסלמית, אבל הן אינן "מגדלי ענק" על הראש.
שבת יפה לכולכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה