354 בין לבין..

 אז כמה עדכונים מתחום הכתיבה -

1. הרומן המד"בי שלי "טמהארי" בישורת האחרונה. אתמול נבחרה כריכה יפהפיה לטעמי.

2. ספר השירים השלישי שלי כבר מגיע - הדפסת שמש ולקראת סוף החודש יתפרסם.

3. פרוייקט נוסף שלי נמצא בעריכה מקיפה, נראה מה יהיה גורלו.

4. בקרוב אצטרף לאגודת הסופרים והסופרות בישראל.

5. הרומן החדש שלי תקוע. עדיה מסרבת להתבגר או לספר לי על שנותיה האחרונות בתיכון, יש לחשוב מחדש על התפתחות חייה, כי גם לגבי הצבא לא ברור לי, וחייה הסטודנטיאליים דווקא מרתקים, נראה. [בשלב הנוכחי אני כבר עם 30000 מלים. כן, ככה הם סופרים בהוצאות לאור.]

ובשאר הענינים -

כידוע אני בת יענה, ראשי טמון היטב בחול וכך אני מונע מהסביבה לחלחל את רעליה אליי, לא שזה עוזר. איך אמרה לי פעם ד': הפרעת החרדה שלך תמיד תהיה אתך, תפסיק לחרוד מאל"ף אז בי"ת יצוץ.

לצערי בשבוע האחרון נמצאו כמה סיבות כבדות משקל להטיס אותי לתסריטים הישנים, לכאבי הבטן והחזה ולהזעה ללא רחמים. אבל, בשל טיפול תרופתי, חדלתי לרעוד בידיים, כך שתסמין גופני זה נעלם. פחות משהו לפחד ממנו.

לקראת פסח אנו טסים לנורבגיה, אבל כל זה בהנחה ש-ד' לא תצטרך לעבור ניתוח החלפת ברך, או שתוכל ללכת.

לפני, ככל הנראה נטוס לסלוניקי לקונצרט גדול לכמה וכמה ימים, אבל זה תלוי רמת הכאבים ומצב הברך של ד'.

הנכדים שלנו גורמים לנו שמחה גדולה. הביקור אחת לשבוע, יום שלישי ויום רביעי [כל פעם נכד/ה אחר] משייף את כישורי הכנת הפסטה והשניצלים שלי, ובהחלט מוסיף לכמות הצעדים היומית שעליי לצעוד.

353 - פוסט פוליטי ותרבותי

 השרביט החם מציע לנו לכתוב על האירווזיון.

בחרתי להתייחס לאירוויזיון כביטוי השלם והכי מדוייק להתפוררות התרבות הישראלית על כל מרכיביה לכדי תחרות זמר, שחשיבותה בעיקר לזמר ולכמות הכסף שיעשה בעקבותיה.

כבר שנים רבות שכותבי המלים, התמלילנים [אפילו לא אכנה אותם פזמונאים, פזמונאית היתה נעמי שמר, והיא הציבה רף גבוה] בוחרים לכתוב באנגלית או להעלים את הצלילים הקשים של העברית.

רוב השירים נטולי משמעות, למעט השתלבות המלים במוזיקה, [ ראו נטע ברזילי, כדוגמה מהותית] מעין מרכיב מוזיקלי נוסף בתוך העיבוד התיזמורתי. מי זוכר את מלות השירים שנבחרו ונגשו לתחרות, למעט כמה וכמה בודדים? ובצדק מציין מוטי בפוסט שלו שהוא זוכר את אילנית, כי שיריה נכתבו על ידי מקצוענים שגם הבינו שלמילה יש משמעות ולא רק צליל.

אבל, מה לנו כי נלין.

שר החינוך, יואב קיש הנושא שם משפחה מיתולוגי, של המלך הראשון בישראל החליט שלו אין סבלנות. מעניין מתי יחליט שאפשר לוותר על סיפור שאול, למשל, כי זה לא בא טוב אצל גברת מסוימת? אני ממש כועס, כי אדם בעל שם מפואר שכזה, שמזקק את מהות הישראליות הממלכתית החדשה, לא היהודית הקנאית, בוגד בישראליות הזו, ולשם מה בדיוק?

ליאור דטל כתב ב'מעריב' היום על שני יואב בממשלה. האחד - גלנט השני קיש. דרכם הוא הצביע על ממשלת רשע וזדון, על רה"מ שמתעסק בשיפוץ הבריכה שלו, שמנותק לגמרי מהמציאות.

על פי יודעי דבר, כולל אייל ולדמן עצמו, בבית הראש ורעייתו נזעקו מששמעו שאייל ולדמן, יזם גדול, מכניס מליארדים למדינה, בתו נרצחה ב- 7.10.2023 העז, שומו שמים והצילי ארץ, לבקר את רה"מ נבחר לקבל את פרס ישראל.

המסר הועבר לשר, השר ניסה לשנות החלטה, לא הצליח אז החליט לשפוך את התינוק עם מי האמבט, למה לא?!

פרס ישראל על כל מחלקותיו שהאירו את הישגי המדע הישראלי, התרבות הגבוהה כקלה נמחק כי, בזמן מלחמה לא נותנים פרסים על מצוינות אקדמית או תרבותית, אלא על "מעורבות חברתית."

נושא השואה - הורחק השנה מהבחינות - ילדי העוטף לא יכולים להתמודד עם החומרים

זה מגוחך ועלוב כמו המאבק להשאיר את השיר הישראלי באירווזיון, זו "התרבות הישראלית". כי על זה השר יפעל במלוא כוחו. נראה לי האיש הזה טבע בתוך הרפש, הבוץ והביצה הנתניהו'הית.

לא אתאמץ לצפות. שנה שעברה צפיתי ונחנקתי משיעמום, אז עברתי לדברים אחרים.

352 - פודקסט או "הסכת"

נושא השרביט שלנו הוא ה- פודקסט/ ההסכת 

רק לשניים אני מקשיב, שניהם שייכים לבידור אסקפיסטי ששמו - היאבקות בידורית.

אחד באנגלית אחד בעברית

האנגלי נקרא: Notsam Wrestling

העברי נקרא: גברים בטייץ

כל הרכילות ההכרחית למי שאוהב סוג כזה של בידור נמצאת אצל שני הפודקסטים האלה. למי שלא מכיר את התחום - הבסיס הוא אכן "היאבקות" לא כמו באולימפיאדה, כי מטרתה לבדר ולהצחיק ולסחוט קריאות התפעלות.

המתאבקים הם אקרובטים מקצועיים, אתלטים ושחקנים שעוברים גם הדרכה במשחק. ההיאבקויות מבוססות "סיפור", ויש בסיפור רעים [HEEL] וטובים. נושאי הסיפור, ביזאריים ככל שיהיו מושכים עשרות אלפים לאירועים שבועיים ובטח חד שנתיים, וישנם כוכבי וכוכבות-על, סגנונות שונים, חברות מתחרות [יפן, אנגליה, מקסיקו, ארה"ב]. ישנו גם "היכל התהילה" שעבור הקהל והמתאבקים זה כמו "נובל" או פרס ישראל, אבל מקבלים רק כחלוף ימיהם כפעילים בשטח.  כמובן יש אליפויות ותחרויות בלתי פוסקות, שנאות ואהבות ומה לא?! [אחד הנרטיבים הבולטים בעשור הקודם: הבן של אחד המתאבקים הוא בכלל של מתאבק אחר. הסיפור הזה הקיף כמעט שנה תמימה של סיפורים, ספין-אוף'ס, מאבקים, היאבקויות, דמעות ... דרמת-זבל, טלנובלה לטינית, ובכל זאת...]

על מנת להיות בתוך האירועים ולהפיק את מקסימום ההנאה מחוויה רב חושית, שאין בה שמץ של רצינות, והם ממש מקפידים שילדים יגעו במתאבקים, יבינו את הענין של המשחק, כי ילדים נמשכים לזה כמו עש לאש.

נסיתי גם כמה רציניים:

היה אחד שעסק בסיפורים מאחורי השירים, הנפיחות העצמית של המדבר גירשה אותי מהר.

אחר עסק בהיסטוריה, אבל גם מוגזם בחשיבות העצמית שלו.

אינני מקדיש זמן מיוחד להקשבה לא לרדיו ולא לפודקסט. כשאני מנקה את הבית אני פנוי להקשבה, אז הפודקאסטים פועלים על "פול ווליום" של הנייד, כשאני סתם הולך לצרכי המחלה, הם משודרים דרך אוזניות מכשירי השמע שלי.

אבל בהחלט אני יכול לטעון, שעבורי כמו שכתב טליק זה לא תפס. לפני שפרשתי לגמלאות הוזמנתי פעמיים לסדנת פודקסט כדי ללמד את התלמידים שלי ליצור כזה ולהגישו כעבודת סיום-סיכום לפרוייקט ה- 30% המשודרג של משרה"ח. לא הלכתי.

דומני שכמו התפתחות האינסטגרם והטיק-טוק כך גם הפודקסט. לא שמתי לב שבסביבה הקרובה שלי, כולל צעירים, למדיום הזה יש עדיפות על טלוויזיה, טיקטוק או אינסטה.

אגב, בטח לא שכחתי, כמו רבים אחרים, שתוכנית הפשע-הבלש הכי מוצלחת לאחרונה  רק רוצחים בבנין, שבה שלושה דיירים מפענחים פשעים בבנין שלהם ומשדרים כל שלב ב-פודקאסט שלהם, שזה כמובן טריגר עלילתי ואסתטי חדש. [אצל פרי מייסון זה היה בית המשפט, אצל הרקול פוארו זה היה בישיבה אנגלית טיפוסית ל-תה.]

https://did.li/CVX5q

351 - מי אני?

 בדרך כלל יש לנו איזו תפיסה עצמית די מוצקה. חלק מאתנו שמכיר את חלונות ג'ו-הארי יודע שהיא חלקית, כי אינה מכילה את תפיסת האחר אותנו, שזה, לענ"ד מרכיב משמעותי מאוד ביצירת הפרופיל הזהותי האישי המהימן ביותר.

ואני מאותם שהדיאלוג הפנימי לעולם לא מחמיא להם, שהביקורת העצמית מחסלת, וחרדה חברתית או תחושה של היעדר שלמות מוביל להימנעות כאסטרטגית חיים.

אבל מרביתנו לא ממש אוהבים את הדרך בה האחר, הזולת תופס אותנו. חלקנו חרדים שמא ביקורת חריפה יש בתפיסה, חלקנו חוששים שהוא רואה אותנו במערומינו, אחרים מניחים שהוא מייצר איזו דמות-שטן מאיתנו, ובכלל הכי מתוק לחשוב שאחנו מכירים את עצמנו הכי טוב.

כל ההירהורים הללו צצו היום, כשפגשתי בדרך מביה"ס של הנכדה, עם הנכדה, גבר שמכיר אותי מילדותו/מנעוריו ואפילו זוכר ש:

אני זוכר שפעם החבר שלי ואני היינו מחוממים, כועסים ולא ידענו מה לעשות, ואתה, הצעת לנו להרוס את האמבטיה שהוצאת מהבית בגלל שיפוץ. לא ניצלת אותנו, הוסיף מייד, עזרת לנו לשחרר את הסבך בו היינו.

אמרתי לנכדתי - לא זוכר כלום.

לפני כשלושה עשורים אחייני הגיע אלינו לשבוע לשם כתיבת חוברות עבודה, שלא לאמו ולא לאביו היתה מספיק סבלנות לשבת אתו. שבוע ארוך, לא קל מיוחד. לא זוכר עצמי כשיא הנחמדות. אבל, כשהוא מדבר על זה - אני שיא ההכלה, רגיש, אוהב. התקופה הכי נפלאה שהיתה לו, לדבריו בנעוריו.

בני האהוב זוכר ילדות מושלמת, הורים מכילים ואוהבים תמיד ואבא מחבק. אני זוכר דברים אחרים לגמרי. מי צודק?

תלמידים לשעבר זו בכלל מתנה לאגו: בחרתי ללמוד ספרות צרפתית בזכותך, סיימתי בהצטיינות קורס הדרכת כתיבת עבודה אקדמית, כי לימדת אותנו הכל.. וגו' וגו'

באמת לפעמים צריך מסג' רציני לאור המציאות, לאור קשרים שמתפוצצים, שמתרסקים או שמקבלים פרשנות מעוותת.

350 - במורד סמטת הזכרונות

 נוסטלגיה עם ביקורת איננה הונאה עצמית.

הנושא החם בשרביט, לפני עשר שנים והיום 

 בדברי ההסבר מציע לנו מוטי לחזור אל "ראיונות עבודה" בהן נשאלנו על העתיד שלנו בעוד חמש או עשר שנים ולבדוק כמה מתחזיות העתיד שלנו התגשמו.

לפני 10 שנים, התאריך היה 19 בפברואר 2014. רעייתי צעירה בעשור בדיוק, ויתכן שביום הזה חגגנו באיזו ארוחת ערב, או הכנתי לה ארוחת בוקר.

בתנו כבר היתה עם שני ילדים, בננו היה בדרכו החוצה מהקן לעבר לימודים גבוהים בתחום רפואת הנפש.

כבודי עבד בבית הספר, משרה מלאה תחת רפורמת עוז לתמורה. חינך, הגיש לבגרות וניסה לשרוד תחת ניהול בריוני של מנהלת שהודחה ממקום אחר בגלל אותה סיבה, בריונות.

מה ראיתי או מה צפיתי לעתיד - בהחלט ראיתי עצמי בפנסייה. תכננתי לי חיים מלאי עונג וחירות. עיסוק בצילום, מדי בוקר נסיעה לאחד מהשווקים הנפלאים של תל אביב, חזרה הביתה וטיפול בבית, התמחות בבישול עילי וכתיבה. כשיצאתי לפנסיה בתי הציעה לממן לי קרוס צילום, המתוקה. [לא היא לא מימנה, לא הרשינו לה. הסכמנו לתשלום סימלי, כדי שלא תרגיש שהיא "לא מקיימת הבטחות." ]

מאז היותי יודע כתוב וקרוא אני כותב. שנים התעסקתי יותר בכתיבה שכלתנית, דמויית כתיבה אקדמית, ר"ל ללא האחריות המיותרת, עבורי, של כותבי המחקרים והספרים עבי הכרס של החוגים לספרות ולחקר תרבות בעולם. כתבתי על ספרות לא על בני אדם. עם זאת, כבר הייתי חלק מפורומי כתיבה ופרסמתי שירים, מעט מאוד, והתנסיתי בכתיבת הייקו, שגיליתי בזכות פרופ' יעקב רז.

מיותר לציין, שנה אחר כך יצאתי לפנסיה חלקית, לא יכולתי לשאת את הבריונית, שהציעה לי מתנה כדי להפחית נוכחותי "המזיקה" לדעתה בבית הספר. קיבלתי המתנה בשתי זרועות פתוחות, ושנה אח"כ היא פוטרה/גורשה/הודחה [תלוי מי המספר] - וזכיתי למנהלת מהסרטים, שעשתה לי תיקון מלא.

המוניטין המלוכלך שלי נוקה וקורצף בסדרה מפליאה, כך אני חושב, של מופעי יצירתיות בכיתות י' במסגרת רפורמת פירון. 30% מהציון הערכה חילופית. קומיקס, פוטורומן, שיעורי כתיבת הייקו, פרסום עיתון שירה, מצגות, סיור תיאטרוני בעקבות סיפור עם המורה לתיאטרון בביה"ס. הכל פורסם באתר המפמ"רית [גם טיפוס, לא להאמין]. בשנתיים האחרונות חזרתי להגיש לבגרות כיתות קשות ממש - חינוך מיוחד, אתג"ר, אומ"ץ - והצלחתי במאה אחוז.

לא קיימתי שום פנטזיה של בוקר, שוק, ארוחת בוקר. חזרתי ל"מגרעות ילדותי" לדעת אמי, היות אדם של לילה. אני מתעורר מאוחר מאוד, בחצות היום ומתחיל את ענייני היום כשלוש שעות אח"כ. מזל שרב החנויות בסביבתי פתוחות מעשר בבקר עד שבע-שמונה בערב, אז קניות וסיבובי קניות אני מבצע בשעות אחה"צ.

הצלחתי להימנע משיעבוד חולני לתחזוקת הבית וניקיונו, מחלה של אמי, ואני מקיים עם הבית [לא זוגתי ;-) ] יחסים בריאים ששומרים עליו תקין, נקי, מריח טוב ומסודר, כולל זר פרחים אחת לשבוע.

לא צפיתי פרסום ספרים, על אף שכתיבת רומן היתה כל הזמן באחורי התודעה שלי.

https://katzr.net/1a5d39

או ולנטיין, או ולנטיין

 

אין לי ענין להלאות אתכם במקורות החג הקפיטליסטי במיוחד הזה. הישראליים החיו כקונטרה את ט"ו באב, חגיגות פולחניות שאופייניות היו לאזור בו חיו הישראלים המקראיים [הם לא היו יהודים, לתשומת לב הדואגים למינוח תקין.]

הרשיתי לעצמי להביא ציטוט מטקסט של צבי שוע  ע"ה מקיבוץ געש בנוגע לחגיגת ט"ו באב:

צבי שוע

חג המחולוחג המחולות בכרמים בימי קדם 

 

בסוף ספר שופטים מסופר על סכסוך בין שבטי חמור, בעקבותיו כל  שבטי ישראל מכריזים חרם על שבט בנימין - "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה"! אולם כעבור זמן אוחזת חרטה באחד עשר השבטים ,שמא יאבד מן העולם אחד מן השנים עשר. את שבועת החרם אין להפר ,ואז נמצא פתרון של מעין "עצימת עיניים": "ויאמרו /לצעירי בנימין/ הנה חג ה' בשילה מימים ימימה... לכו וארבתם בכרמים. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילה לחול במחולות - ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה - והלכתם ארץ בנימין". השאלה הקשה העולה מסיפור זה - "חג ה' מימים ימימה" - ואין לו כל זכר בתורה ולא ציון בלוח השנה? התשובה על שאלה זו צפה במפתיע כעבור כאלף שנה, כאשר בדרך אגב וב "פינה נידחת" של סוף משנה 'תענית', מספר רבן שמעון בן גמליאל, ראש הסנהדרין לבית הלל בדורו שחי במאה ה- 2 לספירה ועדיין זוכר את נהלי בית המקדש: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות... וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בוחר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה..." כפשוטו של זיכרון זה - אין בו כל רמז למשמעות דתית של המועד, בניגוד ליום הכיפורים, ובהכרח יש לחפש את טעמו במילה "כרמים", כלומר - התאריך קשור בסיום בציר הענבים ובעונת השנה. יש חוקרים המעמידים את הט"ו באב מול ט"ו בשבט: אמצע הקיץ מול אמצע החורף, וכרגיל במועדים עונתיים קדומים - הם נמשכו שבוע ימים, כאשר תחילתם חמורי סבר של התנזרות ועינוי עצמי, וסופם בהתפרצות של שמחה ומתירנות.

 ברור לגמרי שיש קשר רציף בין פולחני הפוריות שנהגו בפנתיאונים השונים באזור הסהר הפורה ומצרים, שעיקרם "חירות מינית" ונסיון להשפיע על האלים ע"מ שגידולי השדה השונים וחיתו משק יפרו וירבו. לדוגמה מחבר אתכם לטקסט על פולחן האשרה הפיניקית .

 חיטוט בגוגל, לא בעברית, העברית מובילה בעיקר לענייני "רומנטיקה" קנית פרחים, שוקולד זול.

 יש המקפידים לציין ש- ט"ו באב הוא שלנו, והוא מקביל ל-ט"ו בשבט.. [אגב, יש הרואים קשר עמוק בין ט"ו בשבט ל- ט"ו באב, בטח בחברה חקלאית שיודעת מהו סתיו-חורף;אביב קיץ.] אבל אם נביט היטב- ולנטיינס הוא חורף ט"ו באב הוא קיץ, שלא מרצוננו נכבלנו במסורת המיתולוגית הזו.

אבל:

The dark origins of Valentine's Day

UPDATED FEBRUARY 14, 20227:49 AM ET 

By 

Arnie Seipel

Valentine's Day is a time to celebrate romance and love and kissy-face fealty. But the origins of this festival of candy and cupids are actually dark, bloody — and a bit muddled.

Though no one has pinpointed the exact origin of the holiday, one place to start is ancient Rome.

אז מהפתיחה די ברור שהחג לא ממש קשור מטבעו לוולנטיין, אלא לפולחן רומי, די דוחה [תוכלו לקרוא בעצמכם בקישור, כאן], ואז חל שיבוש רציני, כי -

סיבה א'

The ancient Romans may also be responsible for the name of our modern day of love. Emperor Claudius II executed two men — both named Valentine — on Feb. 14 of different years in the third century. Their martyrdom was honored by the Catholic Church with the celebration of St. Valentine's Day.

סיבה ב'

Later, Pope Gelasius I muddled things in the fifth century by combining St. Valentine's Day with Lupercalia to expel the pagan rituals. But the festival was more of a theatrical interpretation of what it had once been. Lenski added, "It was a little more of a drunken revel, but the Christians put clothes back on it. That .didn't stop it from being a day of fertility and love."

סיבה ג'

Around the same time, the Normans celebrated Galatin's Day. Galatin meant "lover of women." That was likely confused with St. Valentine's Day at some point, in part because they sound alike.

אשר על כן, מקווה שאתם חוגגים בעירום בחדרכם, מצליפים עד זוב דם אלה באלה, וחוגגים את הפריון, המסמן את בוא האביב.

348 - ללא געגוע

 ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו הוא ההדהוד הטבעי של הנושא החם בשרביט שלנו, שנקרא - בתים וגעגוע. וככל הנראה הוא מוסיף נדבך לצלילתנו בשרביט אל העבר שלנו.

חשוב גם לומר ש-בית בארמית התלמודית הוא גם "אשה" במובן בת זוג, ומובן זה מעלה אפשרויות נוספות לכתיבה בשרביט.

אציין מייד בראש דבריי - אין בי געגוע לאף אחד מהמקומות בהם גרתי בימי חיי, ובהשוואה לאחרים כאן, גרתי במעט מאוד בתים.

עד גיל 25 גרתי אצל הוריי, בבית אליו הובאתי עת נולדתי, ובזמן שירותי הצבאי עקב דכאון מתמשך בשל נפילת אחי. [אני לומד לא להתבייש במחלה שלי.]

משהפכתי לסטודנט מרוויח, ומשרבו הכעסים ביני לבין אבי [ "זה הבית שלי! אלה החוקים!"] הבנתי שאני חייב לצאת, ויצאתי לדירת חדר קטנה סמוך לבית הוריי, עם תא שירותים צפוף במיוחד ומטבח.. נו מטבח.

חייתי בה שנה תמימה, ולא ידעתי שהוריי מקבלים דיווח קבוע על ההתהוללויות שלי. אבל אז פגשתי את נילי המופלאה. אחת הנשים הכי יפות שראיתי בימי חיי, ושכרנו יחד דירה ב"יפה נוף" הירושלמית, כזו שהמרפסת משקיפה אל נוף ההרים.

כידוע גן עדן הוא תמיד מצב זמני, בדירה השניה ששכרנו היא מצאה איזה חתיך בלונדיני, הוזחתי לשוליים אז בחרתי לעזוב ועברתי-והגרתי שפלתה. בשלב הזה כבר הייתי מנהל בית מלון מוסמך, בעל תואר ראשון, תעודת הוראה על סף סיום, מנהל חשבונות מדופלם והיסטוריה של 6 בתי מלון שעבדתי בהם בירושלים.

לגבעתיים הגעתי בעקבות ד' בת זוגי  האהובה. אנחנו גרים באותה דירה כבר 40 שנים. השלב הבא אני מניח יהא חו"לה או לבית אבות, כשלא תהא לנו ברירה.

ברם, אבל - גם לבית שלנו, אין בי געגוע. אינני נקשר לחפצים או לאדמה או לקרקע, זו תמצית ההבדל ביני לבין הימין המתנחלי של שנות ה- 60 והימין המוטרף דהיום, ולמרות עובדה זו, מתברר שגרתי רק בארבעה מקומות בימי חיי.