בדרך כלל יש לנו איזו תפיסה עצמית די מוצקה. חלק מאתנו שמכיר את חלונות ג'ו-הארי יודע שהיא חלקית, כי אינה מכילה את תפיסת האחר אותנו, שזה, לענ"ד מרכיב משמעותי מאוד ביצירת הפרופיל הזהותי האישי המהימן ביותר.
ואני מאותם שהדיאלוג הפנימי לעולם לא מחמיא להם, שהביקורת העצמית מחסלת, וחרדה חברתית או תחושה של היעדר שלמות מוביל להימנעות כאסטרטגית חיים.
אבל מרביתנו לא ממש אוהבים את הדרך בה האחר, הזולת תופס אותנו. חלקנו חרדים שמא ביקורת חריפה יש בתפיסה, חלקנו חוששים שהוא רואה אותנו במערומינו, אחרים מניחים שהוא מייצר איזו דמות-שטן מאיתנו, ובכלל הכי מתוק לחשוב שאחנו מכירים את עצמנו הכי טוב.
כל ההירהורים הללו צצו היום, כשפגשתי בדרך מביה"ס של הנכדה, עם הנכדה, גבר שמכיר אותי מילדותו/מנעוריו ואפילו זוכר ש:
אני זוכר שפעם החבר שלי ואני היינו מחוממים, כועסים ולא ידענו מה לעשות, ואתה, הצעת לנו להרוס את האמבטיה שהוצאת מהבית בגלל שיפוץ. לא ניצלת אותנו, הוסיף מייד, עזרת לנו לשחרר את הסבך בו היינו.
אמרתי לנכדתי - לא זוכר כלום.
לפני כשלושה עשורים אחייני הגיע אלינו לשבוע לשם כתיבת חוברות עבודה, שלא לאמו ולא לאביו היתה מספיק סבלנות לשבת אתו. שבוע ארוך, לא קל מיוחד. לא זוכר עצמי כשיא הנחמדות. אבל, כשהוא מדבר על זה - אני שיא ההכלה, רגיש, אוהב. התקופה הכי נפלאה שהיתה לו, לדבריו בנעוריו.
בני האהוב זוכר ילדות מושלמת, הורים מכילים ואוהבים תמיד ואבא מחבק. אני זוכר דברים אחרים לגמרי. מי צודק?
תלמידים לשעבר זו בכלל מתנה לאגו: בחרתי ללמוד ספרות צרפתית בזכותך, סיימתי בהצטיינות קורס הדרכת כתיבת עבודה אקדמית, כי לימדת אותנו הכל.. וגו' וגו'
באמת לפעמים צריך מסג' רציני לאור המציאות, לאור קשרים שמתפוצצים, שמתרסקים או שמקבלים פרשנות מעוותת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה