340 - חודש ההתחלות

 במשפחה שלי, מה - 25.12 ועד 16.2 חלים כל ימי ההולדת של הדור הראשון, הדור השני והדור השלישי.

במלים אחרות:

סבתי, אמי, חותנתי, בת זוגי ואני, צאצאינו, גיסת זוגתי, המחותנת שלנו.

חובבי המקריות וצירופי המקרים יראו בכך "משהו" מיסטי, אם כי חשיבה רציונלית לגמרי תטען: ושלושת אחיך, ואביך, וסבך? 

 אנחנו, בעיקר בעבר שלנו ראינו בכך הוצאה כספית גדולה.

בהיותי חובב אסטרולוגיה, יותר מזו שבעתון, ורואה בה אמצעי לא פחות תקף ממיונים סטטיסטיים של הפסיכולוגים והסוציולוגים מצחיק לראות איך קשרי המשפחה שלי לא עומדים בתקני ההצלחה הטיפוסיים של האסטרולוגיה, אבל גם מבחינת אפיוני פסיכולוגיה הם לא עומדים בתקנים.

אז, התחלנו בלידת ישו 25.12, וממשיכים ל: 2, 4, 7, 17, 19, 22 בינואר, ומשם ל- 6 בפברואר ול- 16. באמצע אחד החברים הכי טובים שלי - 14.2. יום וולנטיין ;-)

ל- AI [אתמול שמעתי שם אחר באיזו סדרת מתח - Alternative Intelligence]  יש תשובה מרתקת על מזל גדי -

משפחה שלמה של מזל גדי היא קבוצה של סימני מזל שנחשבים להיות דומים או קרובים למזל גדי מבחינת התכונות וההשפעה האסטרולוגית. מזל גדי הוא מזל שקשור לאלמנט האש ולפלנטה של מאדים, והוא נמצא בין התאריכים 22 בדצמבר ועד 19 בינואר.

לפי האסטרולוגיה, כל מזל משפיע על האדם שנולד בו ועל האופן בו הוא פועל ונתנהג בחיים. כשאנו מדברים על "משפחה שלמה של מזל גדי," אנו מתייחסים לסימנים האסטרולוגיים שהם דומים למזל גדי מבחינת התכונות וההשפעה הכללית שלהם.

ברוח השמחה שימי הולדת מזמנים לנו ומסמנים לנו - הרשו לי לברך את כולכןם בשנה טובה.

https://did.li/3kFTY

https://katzr.net/da539b

339 - יום אחרון

שבוע אחריי - הופיע הנושא החם בשרביט  סכום 2023 אפילו לא סכמתי, מקום הפוסט שלי שם.

לא אין לי ציפיות ממחר והלאה, וכי למה שיהיו?

כבר אמר החכם מכל אדם -

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

מדי פעם משתנות הדמויות שזוכות לתשומת לב, החירות האישית מצטמצמת או מתרחבת בהתאם לעונות השנה.

האם יש עוד עונות בפלנטה האומללה הזו?

גם אין לי מסקנות מרשימות ממה שהיה, אצלנו ובעולם. האם פרשנות העולם ואירועיו נצבעת עפ"י אירועי הדמים בעוטף עזה, בעזה ודרום לבנון?

אשר על כן

לא עת סיכומים היא, אלא עת לדבוק בחיים ובתקווה על אף רוחות הייאוש המנשבות במחוזותינו.

מקווה שבחצות, לפחות חלק מכן.ם ינשק את בן/בת זוגו.

https://did.li/4Rtrl

338 - סופ"ש של תיאטרון

 ממליץ של שתי הצגות:

האחת בהבימה - מהתלה קומית-סאטירית נפלאה בשם "שוסטרמן". כתב נעם גיל, ביימה תמר קינן. קבוצה מעולה של שחקנים. העלילה סובבת ניסיון לברר פשע, ואנחנו נזרקים מייד לעולם של הקומדיה דל ארטה עם דמויות מובחנות כדוטורה, האלאזון הסתום והרברבן. הדמויות ישראליות מובהקות כלכך, שאדם יכול לתת שמות ממכריו לכל דמות.

ההצגה היא באורך של שעה ורבע, שנדמות כחמש דקות. האקספוזיציה נהדרת, באמת [לא מגלה, כי זה אחד הקסמים הגדולים של ההצגה.] אין סלפסטיק, אבל יש דלתות נפתחות ונסגרות, יש תנועה בוזמנית על הבימה של שני ארועים נפרדים, והחלפת התפאורה חכמה.

עמי סמולרצ'יק עושה דמות חביבה, ברם ליד שחקנית כיעל לבנטל או שפי מרציאנו שמפליא במשחקו, הוא קצת חיוור. בן יוסיפוביץ רץ אל המניירה ומנפח אותה במיוחד, אבל שפי הוא דמות הראי שלו, ושניהם יחד מציגים שתי ייצוגים של אותה דמות מהקומדיה דל-ארטה: הגיבור הרברבן או הדוטורה.

המעברים מעולים, בין מערכה למערכה, והמחווה לשלמה ארצי כקולו [ הרפרור לסירנו דה ברז'רק בי עורר גלי צחוק, שלמה ארצי כסירנו, אלירן {אחח השם הסמלי כלכך } ]הרוחני, הרגשי והעמוק של אלירן [שפי מרציאנו] מציג תמונה סאטירית של "הקול של ישראל", של "ישראליות", של "רגישות."

העברית מופלאה, העכשוויות אינה בנאלית אלא מתוחכמת במורכבות שלה, והצחוק, מצחיק.
נכון, יש מעין סיום צפוי, אבל החינניות הקומית והדמויות מחלצות אותו משממון.

השניה - מלאכים באמריקה חלק חלק ב'

החלק הראשון ראינו עוד לפני המלחמה האחרונה. 

מונולוג הסיום של ההצגה הנוכחית מנבא את הקורונה אך גם את ההווה הישראלי.

הצגה שעוסקת במגפת האיידס בשנות ה- 80. הצגה נפלאה, מתורגמת מעולה, , אלי ביז'אווי, בימוי מורכב ומסובך [גלעד קמחי]משוחקת נפלא. חלקה השני עולה בשבועות האחרונים בקאמרי 3, אולם קטן בסגנון "זירה", ובו יש מעבר מהויזואלי הקרנבלי של חלק א' לויזואלי, סוריאליסטי ומעמיק חקר בנפש הדמויות. העלילה פחות חשובה. יותר חשוב שאלות מוסריות קשות מאוד, אירועי עולם המעלים ספקות ביחס למציאות בה בני אדם חיים, והניכור, המוות, האלמוני. חטא ועונש.

ההצגה משתמשת בשפת התיאטרון של המאה העשרים כולה, יש שילוב של סוריאליזם עם ריאליזם, פנטזיה עם מציאות פנטסטית[אך אמיתית]. טכניקות משחק, טכניקות בימוי ועיצוב במה, כמו: מיוזיקל, וודוויל, התיאטרון הרעב, ברכט ושחקניו המנוכרים לטקסט, וגם תמונות הוליוודיות מלאות קיטש ונהדרות בהקשר המוציא אותן מתבניתן הכולאת אותן וממיתה אותן.

לא בכיתי, אבל בקטע של הקדיש לרוי כהן, לא יכולתי למנוע מדמעה קטנה לנטוף. ורוי כהן, למי שלא מכיר את השם, הוא עו"ד אופורטוניסט, "רוי מרקוס כהן (באנגלית: Roy Marcus Cohn; ‏20 בפברואר 1927 – 2 באוגוסט 1986) היה משפטן יהודי-אמריקאי שהתפרסם בתקופת הבהלה האדומה "השנייה" (Second Red Scared) או "ציד המכשפות" של הסנטור האמריקאי ג'וזף מקארתי נגד החשודים בפעילות קומוניסטית בארצות הברית. כהן היה שותף חשוב לחקירות שניהל הסנאטור מקארתי בנוגע להשפעת הקומוניסטים בחברה האמריקאית ולחדירתם לממשל הפדרלי של ארצות הברית.

כהן היה גם חבר מרכזי בצוות התביעות של מחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשפט של יוליוס ואתל רוזנברג, אשר הואשמו בריגול לטובת ברית המועצות.

כהן, שהסתיר בחייו את נטיותיו המיניות, חי כהומוסקסואל בארון. במסגרת תפקידו פיטר כהן הומוסקסואלים רבים משירות המדינה ופגע בזכויותיהם של מיעוטים."

קושנר מייצר קישור היסטורי מיתי, ממש, בסגנון דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו" במקרה של רוי כהן. בראש ובראשונה שימוש במחלת האיידס שלו כביטוי עמוק לעונש הממתין לו, אבל מעבר לכך, בהזיותיו של כהן אתל רוזנברג, אותה שלח למות ילד עם בן זוגה, לא חדלה להופיע ומחכה ומייחלת למותו. כן, היא גם שרה לו שיר ערש יידי, והיא גם עוזרת ליהודי החי, לואי, להגיד קדיש על מיטתו.
גם פה צוות השחקנים מבריק. יש שלושה קטעי עירום מלאים, אבל הם מתבקשים ממש, כך שהם כמו לבוש מסוים לסצינה מסוימת.

337 - לא יעזור לי כלום

 לפעמים, ולפני זמן לא רב, שמעתי הספדים של אחים שכולים.

הדמעות יורדות מעיניי, גוש כבד תקע בגרוני.

מעולם לא ספדתי את אחי, גם אי אז ב- 1973 תרבות האבל השיתופית ומתן מקום בהלוויות צבאיות לאחים ולהורים לדבר, להספיד לא היתה כלכך מקובלת.

גם לא שלחו כתבים מיוחדים להקליט.

אני שומע ועיניי דומעות. כאב האחים, הגרון השנוק, חיפוש נשימת האוויר הבאה, תחושה שהעולם כולו קרס עליך.

קוֹלוֹ שֶׁל אֲחִי

עוֹלֶה מִגְּרוֹן יֶלֶד קָט -

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי?

336 - לא ביקשתי רשות מהבן שלי על מנת ללדת אותו, לא אבקש רשות על מנת שיולד נכדו

 כן

הדברים שאכתוב מבחינתי לפחות קשים. החלטתי לוותר על שפה זהירה ומנומסת, על תקינות פוליטית, ואביע דעתי בדרך הנוחה לי ביותר.

מי שמעונין/ת להיעלב מוזמן/ת בהחלט.

הטכנולוגיה הגניקולוגית [אגב, ברומן המד"בי הראשון שלי, [צפוי להתפרסם ביוני 2024] בקשת הנשים, הסבתות לנכד מזרעו של בנן המת, היא רגרסיה קיצונית לתקופת האבן ולהתרבות באמצעות סקס.] הביאה אותנו לכך, שאפשר בפרק זמן קצוב, מאז מות גבר, לשאוב זרע מאשכיו.
ב'מעריב' ועם יעל דן או עם אחת אחרת בגל"צ ראיינו אמא שרוצה לחדש ימיה כאם עם נכד מזרעו של בנה המת.
במעריב הכותרת עוד יותר צעקנית -

צוואת הבנים: האמהות שהחליטו לשאוב זרע מבניהם שנרצחו ב"נובה"

בצל הפניות הרבות של משפחות שכולות לשאוב זרע מבניהן המתים, מספרות אמותיהם של צור סעידי ועמרי רם ז"ל, חברי ילדות שנרצחו במסיבה ברעים, על מה שהוביל אותן להיות הראשונות לעשות זאת

האמנם זו צוואת הבנים?
שימו מלב למשפט שהדגשתי מהקטע הזה:

איילת: “צורי הוא הילד שלי ולא שאלתי אותו אם להביא אותו לעולם. עכשיו הוא לא פה, אז אני לא חושבת שאני צריכה לשאול אף אחד אם להביא נכד בשבילי מצורי. זו זכותי המלאה. וזה יהיה. זה משהו מאוד אמהי, רחמי. קשה לי להסביר את זה במילים. ההרגשה המוחלטת שיהיה ילד שהוא מהזרע של צורי היא דבר שהוא הרבה יותר ממחזק. כשאני מדמיינת ילד שאני יודעת שהוא מהזרע של צורי ובשבילי זה צורי, זה לגעת בילד שלי. זה משהו מאוד אמהי. קודם כל עצם זה שיש זרע מצורי עושה לי שקט בלב, אני יודעת שיש שימור. אני לא רואה אופציה שלא יהיה לי נכד מצורי. החוק זה סתם בירוקרטיה. נפלו כל כך הרבה לצערנו, ואני בטוחה שהלחץ יגרום לכך שהחוק יעבור".

מקור במעריב - https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-1062026

היהדות מכירה מצב זה, לכן היא דואגת ל"יבום", אם ישנה אפשרות כזו. אולי הרבנים הלהוטים של ימינו יקראו לזה "יבום בעל כורחו".

***

מהו הגבול שבו הורה שולט על גוף צאצאו, עד כדי בחירה להמשיך אותו דרך זרעו? היש חדירה קיצונית ואכזרית יותר של הורה לחיי צאצאו, הפרטיות שלו מאשר לשאוב זרע מאשכיו? זה בדיוק כמו שהורה מאונן לצאצאו ביד כדי שיפלוט זרע לצורך.. 

המשכתי וחשבתי לי -

איזו אומללות משקפות נשים אלו, איזה חידלון אישיותי בסיסי ביותר. הסירוב לקבל את המוות כעובדה מוגמרת. "אני רוצה וכך יהיה". ואם חברתו של בנה לא תרצה, היא תמצא אמא פונדקאית, ובצוק העתים תהרה את נכדה, למה לא?!

או

למה לפנות לפונדקאית?

מה רע בהפריית ביצית מזדקנת אצל האם בזרע צעיר ותוסס מבנה המת, הנה גילוי עריות ללא גילוי עריות דרך "סקס."

***

מניח שאתם מכירים או שמעתם על קבוצות של ילדי בני דודים, קבוצות של אחאים [צאצאי אותו זכר שתרם את זרעו. @N_LEE כתבה לי באחת התגובות, שאפילו בתחום הכי כמוס, לכאורה הזה, יש מועדפים] שנפגשים בזכות בדיקות דנ"א.

בארצנו יש איסור על כך, וגם אי אפשר לשלוח דוגמיות לחו"ל, אבל ידוע היטב שמי שרוצה, מוצא את הדרך. מה יהיה הסטטוס של הילד/ה שנולד מזרע אביו?

***

שיחת ילדים: אבא שלי מפכ"ל, אבא שלי טייס, אבא שלי הייטקיסט, אבא שלי? אהה אני מהזרע של אבא שלי המת, שהרי איך יתווכו לאומלל על נסיבות חייו? ואיזה חיים יהיו לו?

תחשבו קצת -

תהא לו סבתא לעומתית, נוקשה כזו שהקריבה את עצמה למען "בנה", אפילו לא ביקש, וגידלה בגבורה את בנו. תהא לאמא של הילד זכות לומר משהו?

האם לילד יהיה קיום עצמאי ולא אנדרטה חיה לאביו המת, שאפילו לא נהנה מהשפכת זרע לתוך אמו?

***

המשפחה תעטוף, תאהב, תגדל - OMG. יגדלו מפלץ/ת מפונק/ת, שהכל עושים למענו, כזה שיעבור מליון אבחונים ע"י פסיכולוגים, תראפיסטים, קלינאי השד יודע מה?! מראש ידאגו לאבחונים מקילי בחינות במשרה"ח, טיול שנתי? להיפצע במקרה? לריב עם ילד אחר?

נראה עדיף שלא יוציאו אותו מהבית בכלל.

לענ"ד, יש סיבה ביולוגית אמיתית לכך שבן מוליד את צאצאיו כשהו חי, ורק כשהו חי.

https://www.kolhair.co.il/health/220583/

335 - "החשקים שלי"

 טליק סיפר על אביו ה"הנדימן", לי אין אב כזה, מעולם. כישלון מוחלט. כך גם שאר אחיי, למעט הקטן. זה נושא השרביט החם. אותם כישורים, תחביבים מחוץ ל"זרם החיים" הרגיל.

נדמה לי שאחד החשקים הכי גדולים שלי הוא כתיבת שירה. בהיותי בעל ביקורת עצמית הרסנית לקח לי שנים להתיחס לטקסטים שאני כותב כאל "שירה" ראויה. האמת, אפילו ברגע זה אינני מאוהב בשיריי, וגם ברגע זה אינני בטוח שהשיר האחרון שכתבתי, אתמול הוא שירה:

 דָּם חַם מִמַּיִם

סָמִיךְ מִזְּרִימַת הַיָּם -

הַדּוּגִית שָׁטָה

מיותר לציין, שישנם רבים שכלל לא מבינים את שירתי, היא נקראת לרבים כמעין חידה, והיא דורשת, לכאורה, כישורי תשבץ הגיון.

השירה ממשיכה להיות חלק מהותי ועקרוני מחיי, גם ככותב וגם כקורא שירה. מדפיי מלאים בספרי שירה, ולא רק של "מפורסמים."  במהלך חיי גם ערכתי ספרי שירה, לפחות 10 בחינם, כי אין בי יוהרה ולא היה בי רצון ל"הרוויח" ממשורר עני, שעובד כשומר לילה ובקושי מממן את הוצאת שיריו לאור.

חשק אחר הוא "דווקאיות" כדברי אמי, או "מרדנות" כדברי איזו גרפולוגית או "הבעת דעתי" ללא כחל ושרק. עד 1995פרסמתי מאמרי ביקורת או מאמרי עמדה בבטאונים של משרה"ח, בבטאונים של הרשת בה עבדתי, באחד המאגזינים היוקרתיים של הסתדרות המורים. 1995 היתה אבן דרך מהותית - המחשב שלי הפך לכלי תקשורת שבאמצעותו שוחחתי עם כל העולם. לפתוח בלוג היה הליך קצר, והנה מצאתי מקום בו יש לי קוראים לסקירות, לביקורות, לאהבות השירה שלי.

אבל יש לי חשקים אחרים, חזקים לא פחות.

בישול. מי היה מאמין, אז כשהייתי ילד, שהכריחו אותו לבשל אורז למשפחה, לפחות שלוש פעמים בשבוע  את חיי, כשבגיל 69 אהיה עם עבר ארוך של"בשלן." 

מאז נולדו ילדיי ה"תענוג" הלכאורי שהכל באחריות בת הזוג לא היה חלק מהסכם החיים והשותפות. כמה "שיעורי בסיס" אצל התורכי הזקן, אבי,  [למשל - הכנת מירפואה, שלוש רכיבי היסוד בכל ציר בקר וכו' וכו', איך חותכים בשר, עוף, דגים וירקות.] לשמחתי הכבלים נפרשו, ושיעורי בישול ותוכניות בישול מהטלוויזיה עשו נפלאות בהכשרתי כטבח ביתי. אז כן, אני מבשל. לומד לבשל לשניים, לומד לבשל לפי בקשה.

צילום הוא חשק די מאוחר יחסית. נדמה לי שברגע שהתחלתי לצלם במצלמת הנייד עלה בי הרצון לצלם, ויחסית קיבלתי תגובות טובות, בעיקר מבתי שהיא מעצבת פנים, צלמת, ציירת. החשק מעט שכך מאז ה"אטרף" הראשוני, שתוצאתו, כמו שכתבתי לעדי - כמה קורסי צילום בנייד, קורס צילום מקצועי, רכישת מצלמה טובה ועדשת מאקרו.

הנה הצילום האחרון

334 - אתמול

 אתמול או שלשום שלושה יצאו לדרך, הגיעו אל מקום בטוח - בשליטת חיילי צה"ל, ונהרגו. אחד מהשלושה ניצוד במיוחד ע"י מפקד הכוח.

הסיפורים המתוקים אוהבים "סיום טוב", ובאגדות-במעשיות, לפחות אחד מהשלושה, הקטן והחלש חוזר חזק יותר, משכיל יותר וכשיר יותר לחיים.

לאחרונה אני שומע תעמולה חיובית המנסה לשכנע את הישראלים המיטרללים בשנאתם ל'אחר' הערבי, בלאומניותם הרצחנית כלפי כל תושבי עזה לעצור לשניה ולא להכליל את ערביי ישראל בתוך המושג "ערבים."

אמרתי לבת שיחי ולבת זוגי - פעם היו מסתירים אירועים כאלה, טופלים אותם על "האויב". ככל הנראה לא היתה אפשרות לכך במקרה הזה.

גם לא היתה אפשרות להגן על פירוג'ה הממית בשגגה את קסטלמן, ואין מקרים אלה שווי ערך או דומים למקרה הרוצח אלאור, שלולינות משפטית ולחץ פוליטי הביאו לזיכויו.

כן, זו מלחמה. במלחמה חיילנו הורגים בשגגה את חיילנו.

ישנה בלדה יפהפיה שכתב נתן אלתרמן, ששמה "לילה לילה" והיא מספרת על גורל שלושה פרשים שדהרו אליה [מי היא ה-אליה? לא נדע] ושניים מתו מוות לא טבעי, השלישי שכח את שמה ונעלם לו.

למה לא נחליט שהנמענת, יעד הדהרה היא ישראל אליה ברחו/רצו/ ניסו להציל עצמם שלושה חטופים?

מילות השיר מופיעים בחלקו התחתון של הקליפ.