לפעמים, ולפני זמן לא רב, שמעתי הספדים של אחים שכולים.
הדמעות יורדות מעיניי, גוש כבד תקע בגרוני.
מעולם לא ספדתי את אחי, גם אי אז ב- 1973 תרבות האבל השיתופית ומתן מקום בהלוויות צבאיות לאחים ולהורים לדבר, להספיד לא היתה כלכך מקובלת.
גם לא שלחו כתבים מיוחדים להקליט.
אני שומע ועיניי דומעות. כאב האחים, הגרון השנוק, חיפוש נשימת האוויר הבאה, תחושה שהעולם כולו קרס עליך.
קוֹלוֹ שֶׁל אֲחִי
עוֹלֶה מִגְּרוֹן יֶלֶד קָט -
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה