487 - זו לא באמת ביקורת תיאטרון

 מרי סטיוארט, תיאטרון הבימה

רציתי לספר לכם, שאתמול בת זוגי ואני הלכנו ברגל ל'הבימה' וצפינו בהצגה "מרי סטיוארט" שכתב פרידיריך שילר, ושהועלתה בפעם הראשונה על במה ב- 1800, כנאמר במפנה המאה ה-19.

אין לי הרבה מה להגיד נגד או בעד.

בשל קטנוניות בלתי נסבלת שלי, ובשל הטריק המודרני-הטכנולוגי של שימוש במצלמת וידיאו והקרנה מיידית על מסך, נאלצתי לחזות מקרוב בפניה של השחקנית מאיה מעוז, ששיחקה את אליזבת הראשונה.

לצערי, הגב' מעוז מבטקסת את פניה עד חוסר יכולת להביע רגש מינימלי באמצעות שרירי פניה, כמו כן שפתיה מנופחות, וזה נראה ממש נורא בתצלומי התקריב של מצלמת הוידיאו. כך היא נאלצת להמציא סדרת ג'סטות באמצעות ידיה ע"מ לבטא רגש בסיסי. לצערה מולה משחקת שחקנית מצוינת בשם ליליאן ברטו, שאפילו מזילה דמעות במהלך ההצגה, ובהחלט, בהחלט היא שחקנית יותר טובה.

אבל -

ההצגה מבוססת בעיקר על מונולוגים ארוכים, נאומים במלים גבוהות - אפילו המתרגם המוכשר מאוד, דורי פרנס, של המחזה לא צלח את משוכת המשלב הלשוני של שילר - בענין סוגיות גדולות של שלום-מלחמה; היות אשה; רצון חופשי; דת ומדינה . יש בה נגיעות רציניות למה שקורה אצלנו. היא שייכת לסוג ההצגות שהרחיקו אותי בעבר מהתיאטרון בשל ה"מלאכותיות" הרבה שבהן, הדיבור שאינו "אנושי", המאמץ של השחקנים למצוא בעצמם משהו שיתאים ל"גדולה מהחיים" של הדמויות, לפעמים לריק.

ממליץ לחובבי הז'אנר הבומבסטי, הטרגי, השייקספירי.

ולשם שינו אין עירום, למעט חשיפת הטורסו של מורטימר הצעיר והחתיך - אחח, הנעורים היפים האלה.

בעקבות הערה של עדי - אני מוסיף את סיכום הרשימה של ננו שבתאי מ'הארץ' על המחזה:

"כך או כך, אלדר גוהר גרויסמן ביים הצגה מרשימה וראויה לשמה. היא אנרגטית מאוד ושומרת על מתח רב ועניין לכל אורכה. המשחק העוצמתי של ברטו ומעוז הוא העיקר פה, בהמשך לטקסט הנפלא, בתרגום הקולח של דורי פרנס. ברטו מרשימה במונולוגים מלאי תפניות וטיעונים, ארוכים אך לא משעממים לרגע, ומעוז מצטיינת במבע רגשי עז כל כך, שלעתים מתחשק להניח יד על כתפה ולהרגיעה. זהו משחק אקספרסיבי מאוד, שאנו פחות מורגלים בו. יחד עם הרטוריקה שנבנית היטב, יש בו גם משהו משוחרר ופראי, וזה שילוב נהדר. ייתכן שחלק מהקהל יחוש שהוא מוגזם מעט, אך נדמה לי שקשה שלא להיסחף אחרי שתי השחקניות המלכות הללו, תרתי משמע."

https://cpnclub.co.il/supplier/%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%94

338 - סופ"ש של תיאטרון

 ממליץ של שתי הצגות:

האחת בהבימה - מהתלה קומית-סאטירית נפלאה בשם "שוסטרמן". כתב נעם גיל, ביימה תמר קינן. קבוצה מעולה של שחקנים. העלילה סובבת ניסיון לברר פשע, ואנחנו נזרקים מייד לעולם של הקומדיה דל ארטה עם דמויות מובחנות כדוטורה, האלאזון הסתום והרברבן. הדמויות ישראליות מובהקות כלכך, שאדם יכול לתת שמות ממכריו לכל דמות.

ההצגה היא באורך של שעה ורבע, שנדמות כחמש דקות. האקספוזיציה נהדרת, באמת [לא מגלה, כי זה אחד הקסמים הגדולים של ההצגה.] אין סלפסטיק, אבל יש דלתות נפתחות ונסגרות, יש תנועה בוזמנית על הבימה של שני ארועים נפרדים, והחלפת התפאורה חכמה.

עמי סמולרצ'יק עושה דמות חביבה, ברם ליד שחקנית כיעל לבנטל או שפי מרציאנו שמפליא במשחקו, הוא קצת חיוור. בן יוסיפוביץ רץ אל המניירה ומנפח אותה במיוחד, אבל שפי הוא דמות הראי שלו, ושניהם יחד מציגים שתי ייצוגים של אותה דמות מהקומדיה דל-ארטה: הגיבור הרברבן או הדוטורה.

המעברים מעולים, בין מערכה למערכה, והמחווה לשלמה ארצי כקולו [ הרפרור לסירנו דה ברז'רק בי עורר גלי צחוק, שלמה ארצי כסירנו, אלירן {אחח השם הסמלי כלכך } ]הרוחני, הרגשי והעמוק של אלירן [שפי מרציאנו] מציג תמונה סאטירית של "הקול של ישראל", של "ישראליות", של "רגישות."

העברית מופלאה, העכשוויות אינה בנאלית אלא מתוחכמת במורכבות שלה, והצחוק, מצחיק.
נכון, יש מעין סיום צפוי, אבל החינניות הקומית והדמויות מחלצות אותו משממון.

השניה - מלאכים באמריקה חלק חלק ב'

החלק הראשון ראינו עוד לפני המלחמה האחרונה. 

מונולוג הסיום של ההצגה הנוכחית מנבא את הקורונה אך גם את ההווה הישראלי.

הצגה שעוסקת במגפת האיידס בשנות ה- 80. הצגה נפלאה, מתורגמת מעולה, , אלי ביז'אווי, בימוי מורכב ומסובך [גלעד קמחי]משוחקת נפלא. חלקה השני עולה בשבועות האחרונים בקאמרי 3, אולם קטן בסגנון "זירה", ובו יש מעבר מהויזואלי הקרנבלי של חלק א' לויזואלי, סוריאליסטי ומעמיק חקר בנפש הדמויות. העלילה פחות חשובה. יותר חשוב שאלות מוסריות קשות מאוד, אירועי עולם המעלים ספקות ביחס למציאות בה בני אדם חיים, והניכור, המוות, האלמוני. חטא ועונש.

ההצגה משתמשת בשפת התיאטרון של המאה העשרים כולה, יש שילוב של סוריאליזם עם ריאליזם, פנטזיה עם מציאות פנטסטית[אך אמיתית]. טכניקות משחק, טכניקות בימוי ועיצוב במה, כמו: מיוזיקל, וודוויל, התיאטרון הרעב, ברכט ושחקניו המנוכרים לטקסט, וגם תמונות הוליוודיות מלאות קיטש ונהדרות בהקשר המוציא אותן מתבניתן הכולאת אותן וממיתה אותן.

לא בכיתי, אבל בקטע של הקדיש לרוי כהן, לא יכולתי למנוע מדמעה קטנה לנטוף. ורוי כהן, למי שלא מכיר את השם, הוא עו"ד אופורטוניסט, "רוי מרקוס כהן (באנגלית: Roy Marcus Cohn; ‏20 בפברואר 1927 – 2 באוגוסט 1986) היה משפטן יהודי-אמריקאי שהתפרסם בתקופת הבהלה האדומה "השנייה" (Second Red Scared) או "ציד המכשפות" של הסנטור האמריקאי ג'וזף מקארתי נגד החשודים בפעילות קומוניסטית בארצות הברית. כהן היה שותף חשוב לחקירות שניהל הסנאטור מקארתי בנוגע להשפעת הקומוניסטים בחברה האמריקאית ולחדירתם לממשל הפדרלי של ארצות הברית.

כהן היה גם חבר מרכזי בצוות התביעות של מחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשפט של יוליוס ואתל רוזנברג, אשר הואשמו בריגול לטובת ברית המועצות.

כהן, שהסתיר בחייו את נטיותיו המיניות, חי כהומוסקסואל בארון. במסגרת תפקידו פיטר כהן הומוסקסואלים רבים משירות המדינה ופגע בזכויותיהם של מיעוטים."

קושנר מייצר קישור היסטורי מיתי, ממש, בסגנון דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו" במקרה של רוי כהן. בראש ובראשונה שימוש במחלת האיידס שלו כביטוי עמוק לעונש הממתין לו, אבל מעבר לכך, בהזיותיו של כהן אתל רוזנברג, אותה שלח למות ילד עם בן זוגה, לא חדלה להופיע ומחכה ומייחלת למותו. כן, היא גם שרה לו שיר ערש יידי, והיא גם עוזרת ליהודי החי, לואי, להגיד קדיש על מיטתו.
גם פה צוות השחקנים מבריק. יש שלושה קטעי עירום מלאים, אבל הם מתבקשים ממש, כך שהם כמו לבוש מסוים לסצינה מסוימת.