ממליץ של שתי הצגות:
האחת בהבימה - מהתלה קומית-סאטירית נפלאה בשם "שוסטרמן". כתב נעם גיל, ביימה תמר קינן. קבוצה מעולה של שחקנים. העלילה סובבת ניסיון לברר פשע, ואנחנו נזרקים מייד לעולם של הקומדיה דל ארטה עם דמויות מובחנות כדוטורה, האלאזון הסתום והרברבן. הדמויות ישראליות מובהקות כלכך, שאדם יכול לתת שמות ממכריו לכל דמות.
ההצגה היא באורך של שעה ורבע, שנדמות כחמש דקות. האקספוזיציה נהדרת, באמת [לא מגלה, כי זה אחד הקסמים הגדולים של ההצגה.] אין סלפסטיק, אבל יש דלתות נפתחות ונסגרות, יש תנועה בוזמנית על הבימה של שני ארועים נפרדים, והחלפת התפאורה חכמה.
עמי סמולרצ'יק עושה דמות חביבה, ברם ליד שחקנית כיעל לבנטל או שפי מרציאנו שמפליא במשחקו, הוא קצת חיוור. בן יוסיפוביץ רץ אל המניירה ומנפח אותה במיוחד, אבל שפי הוא דמות הראי שלו, ושניהם יחד מציגים שתי ייצוגים של אותה דמות מהקומדיה דל-ארטה: הגיבור הרברבן או הדוטורה.
המעברים מעולים, בין מערכה למערכה, והמחווה לשלמה ארצי כקולו [ הרפרור לסירנו דה ברז'רק בי עורר גלי צחוק, שלמה ארצי כסירנו, אלירן {אחח השם הסמלי כלכך } ]הרוחני, הרגשי והעמוק של אלירן [שפי מרציאנו] מציג תמונה סאטירית של "הקול של ישראל", של "ישראליות", של "רגישות."
העברית מופלאה, העכשוויות אינה בנאלית אלא מתוחכמת במורכבות שלה, והצחוק, מצחיק.
נכון, יש מעין סיום צפוי, אבל החינניות הקומית והדמויות מחלצות אותו משממון.
החלק הראשון ראינו עוד לפני המלחמה האחרונה.
מונולוג הסיום של ההצגה הנוכחית מנבא את הקורונה אך גם את ההווה הישראלי.
הצגה שעוסקת במגפת האיידס בשנות ה- 80. הצגה נפלאה, מתורגמת מעולה, , אלי ביז'אווי, בימוי מורכב ומסובך [גלעד קמחי]משוחקת נפלא. חלקה השני עולה בשבועות האחרונים בקאמרי 3, אולם קטן בסגנון "זירה", ובו יש מעבר מהויזואלי הקרנבלי של חלק א' לויזואלי, סוריאליסטי ומעמיק חקר בנפש הדמויות. העלילה פחות חשובה. יותר חשוב שאלות מוסריות קשות מאוד, אירועי עולם המעלים ספקות ביחס למציאות בה בני אדם חיים, והניכור, המוות, האלמוני. חטא ועונש.
ההצגה משתמשת בשפת התיאטרון של המאה העשרים כולה, יש שילוב של סוריאליזם עם ריאליזם, פנטזיה עם מציאות פנטסטית[אך אמיתית]. טכניקות משחק, טכניקות בימוי ועיצוב במה, כמו: מיוזיקל, וודוויל, התיאטרון הרעב, ברכט ושחקניו המנוכרים לטקסט, וגם תמונות הוליוודיות מלאות קיטש ונהדרות בהקשר המוציא אותן מתבניתן הכולאת אותן וממיתה אותן.
לא בכיתי, אבל בקטע של הקדיש לרוי כהן, לא יכולתי למנוע מדמעה קטנה לנטוף. ורוי כהן, למי שלא מכיר את השם, הוא עו"ד אופורטוניסט, "רוי מרקוס כהן (באנגלית: Roy Marcus Cohn; 20 בפברואר 1927 – 2 באוגוסט 1986) היה משפטן יהודי-אמריקאי שהתפרסם בתקופת הבהלה האדומה "השנייה" (Second Red Scared) או "ציד המכשפות" של הסנטור האמריקאי ג'וזף מקארתי נגד החשודים בפעילות קומוניסטית בארצות הברית. כהן היה שותף חשוב לחקירות שניהל הסנאטור מקארתי בנוגע להשפעת הקומוניסטים בחברה האמריקאית ולחדירתם לממשל הפדרלי של ארצות הברית.
כהן היה גם חבר מרכזי בצוות התביעות של מחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשפט של יוליוס ואתל רוזנברג, אשר הואשמו בריגול לטובת ברית המועצות.
כהן, שהסתיר בחייו את נטיותיו המיניות, חי כהומוסקסואל בארון. במסגרת תפקידו פיטר כהן הומוסקסואלים רבים משירות המדינה ופגע בזכויותיהם של מיעוטים."
קושנר מייצר קישור היסטורי מיתי, ממש, בסגנון דוסטוייבסקי, "החטא ועונשו" במקרה של רוי כהן. בראש ובראשונה שימוש במחלת האיידס שלו כביטוי עמוק לעונש הממתין לו, אבל מעבר לכך, בהזיותיו של כהן אתל רוזנברג, אותה שלח למות ילד עם בן זוגה, לא חדלה להופיע ומחכה ומייחלת למותו. כן, היא גם שרה לו שיר ערש יידי, והיא גם עוזרת ליהודי החי, לואי, להגיד קדיש על מיטתו.
גם פה צוות השחקנים מבריק. יש שלושה קטעי עירום מלאים, אבל הם מתבקשים ממש, כך שהם כמו לבוש מסוים לסצינה מסוימת.
גם פה צוות השחקנים מבריק. יש שלושה קטעי עירום מלאים, אבל הם מתבקשים ממש, כך שהם כמו לבוש מסוים לסצינה מסוימת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה