יום שישי, 14 ביוני 2024

382 - בחירה חופשית

 מוטי אמנם מנסח קצת אחרת את נושא השרביט החם, אבל מבחינתי הוא העלה סוגייה משמעותית ביותר - חופש בחירה.

סיפור המסגרת הוא גילוי בדיעבד שהוריו בעצם "קבעו" לו את עתידו, ולא רק לו. אסתי כותבת בפוסט שלה, שהבחירה שלה בקריירה היתה תוצאה של מפגש עם מורה ייחודית והתנהגות רעילה של המורה [זכר] שלה למתמטיקה.

אני בהחלט שואל את עצמי את אותה שאלה.

מאז שהייתי בן 5 אמא שלי אבחנה אצלי תכונות "הוריות" אותן תרגמה ל"היות מורה". זה טורטר לי בראש. עם זאת, מהיותי התלמיד הכי מוצלח במשפחה [כמו מוטי] הזכרתי לסבתי ולה את ד"ר נטע רוזנבלט, הבעל והאב שהיה רופא עיניים ומשכיל מאוד.

כך, לפחות מצד אמי: הוראה ומצד סבתי: קריירה אקדמית או רופא.

אני אהבתי לרקוד, אני אוהב לרקוד, והיו לי כישורים מצויינים להיות רקדן. אבל על אף רצוני, אבי התערב בבוטות בכך שדאג לקרוא לי "הומו" ולעודד את אחיי לצחוק ממני. היתה לי ברירה?

מתמטיקה לא הבנתי, כך שדי מהר פניתי לתחום האומנות בעיקר, היסטוריה, סוציולוגיה. במקביל עם שחרורי עבדתי בבתי מלון, בהמון בתי מלון. אפילו יש לי תעודת ניהול בית מלון. גם הצטרפתי ללהקת מחול מודרני, הייתי חבר בה שנתיים, וגיליתי שאני שונא "במה". העבודה בבתי מלון היתה במקביל ללימודים בהם עשיתי חיל רב. אבל, מהיותי חסר גבולות, חיי הלילה המטורפים שלי הובילו אותי לגבול בין אלכוהוליסט לאדם שסתם שותה מדי פעם.

מסגרת, צרחתי בתוכי, מסגרת.

 התחתנתי עם אשה שאני אוהב עד היום, שעזרה לי לצאת מהביבים [ הומאז' לגיורא ש. שוהם ולספרו החשוב מאוד: גאולה דרך הביבים], והנה יש מסגרת.

אני לא עצמאי, אני חייב מסגרת. פקידות או ישיבה ליד מחשב, ניהול משרד או ניהול בכל רמה אחרת ממש לא אפשרי לי. אני חסר סבלנות, חייב בגירויים מתמידים. וכיוון שהקשבתי לאמי, כשאמרה לי בזמן לימודי התואר הראשון, תנסה לעשות תעודת הוראה, מקסימום, מקסימום היא תהא בצד כמו תעודת מנהל מלון, מצאתי את מקומי.

למי שרואה בעבודת חינוך פרנסה בלבד, קל להחמיץ ולא לראות את סוג העבודה הדינמי והפרוע ששמו חינוך. אף יום לא דומה לקודמו, אף שעה לא דומה לקודמתה. זכיתי "כאוס בתוך מסגרת", וגם לאחר כמה שנים, משכורת שאפשר לחיות ממנה.

אז?

בחירה חופשית, דטרמיניזם של האופי, התערבות הורית?



יום חמישי, 13 ביוני 2024

381 - מה עושים כש..

 אתמול קיבלתי מייל ביחס לפרוייקט שאני עובד עליו. מה שעלה מהמייל לא תואם את מה שאני חשבתי. לפתע חטפתי בוקס בבטן ותחושת האכזבה והדכדוך גרמו לי, כמו בכל התקף מסוג כזה, לעלות למיטה.

כן אני מתמחה בניהול החרדות באמצעות שינה. בשינה ככל הנראה אני מעבד את העוצמה של החרדה, אני גם מתעורר הרבה פעמים עם פתרון כלשהו, שמרגיע אותי, כי יש בו פעולה.

לפני שהתחלתי עם תרופות נוגדות החרדה מצב כזה היה משבית אותי לכמה ימים. הדיפרסיה היתה ארוכה והשפיעה על כל מהלך החיים. תמיד חכיתי לרגע בו הכובד הורם מעליי. זה היה גם בגוף. זו תקופת האופוריה. ההנאה, תחושת "אומניפוטנטית" חסרת קשר למציאות.

זו היתה סיבה שהעברתי את כל ענייני הבנק ל-ד', שלא היה לי שנים על שנים כרטיס אשראי מפחד שאבזבז כל גרוש שיש לנו.

בניגוד לרבים אחרים, אני מודה לפסיכיאטר הראשון שפגשתי לפני למעלה מ-15 שנים, שנתן לי תרופה, ומאז היכולת שלי "לנהל את החרדה" כדברי ד' התחדדה והתפתחה.

זה לא אומר שאני לא כועס. זה לא אומר שאני לא מרגיש שעשו עליי סיבוב, אבל אני יודע שמי שאשם בכך באופן בלעדי זה אני.

סופ"ש מקסים לכם.

https://katzr.net/8251e9

יום שבת, 8 ביוני 2024

380 - חמדה, שמי זרחין, שחקנים: אסי לוי ו-ששון גבאי.

 המלצה

מה אכפת לכם מהמלצה ארוכה יחסית.
צפינו עם חברים בסרט "חמדה" של שמי זרחין בכיכובם של ששון גבאי ואסי לוי.
הסרט מתעסק בסוגיות מורכבות רבות - כמו יחסי אב-בן, מכור להימורים שברח מהארץ עם בנו. אם נכדו נפטרה, והוריו מממנים את כל החובות שלו למי לא?!
גיבור הסרט, או האנטי-גיבור הוא ששי מפריפריה "לא קלאסית", מהמושבים הוותיקים, שמדבר עברית צחה וערבית שוטפת וחייו בפרק זמן קצר, של שבוע בערך, חנוכה..
החמדה כפי שהוא מסביר למתנחל בשיעור תורה היא סיבה לחיים.
פתיחת הסרט ממסגרת אותו בהקשר של אין אונות, תחושות אשמה קשות, הנכד יפה התואר, הזכרי, שאולי מייצג את אותה חמדה שנעלמה-לששי בעקבות הניתוח שלו. כמובן שמי שרוצה יכול להרחיב לאלגוריה או לסמליות של התפרקות דור האבות, התפרקות תנועת המושבים מנכסיה, כש-ששי מסמן את דור האבות, שנולד עם המדינה ודרור, הבן, את דור הבנים שנטש את המושב, אבל נשען במלוא כובדו על אביו.
הנכד שמופיע לפתע, יופיו המלאכי, המתיקות השופעת ממנו הוא כמו "התחדשות", סיבה לחיים, תשוקה חסרת שובע לחיים. חמדה.
בתוך השבוע הזה, מתגלים "סודות" שאינם סודות, מערכות יחסים "לא מוסריות" כתוצאה מחולשה, ותחושת אשמה עמוקה של ששי.
הסרט מסתיים פעמיים:
במכונית בלילה ששי ואפי. ההחלטה של ששי לא לוותר ולהשיג את החמדה.
סיום שני, עומרי [במלעיל - יש כאן משחק מורכב על השם הישראלי כלכך אך גם על השיר המפורסם של אום כולת'ום - אינתא עומרי, אתה חיי!] פוגש את חמדה במלרע בשדה התעופה.
זהו!
- - - -
אני ממש רוצה לציין לשבח את המשחק המופלא של ששון גבאי, בכיתי פעמיים בסרט.
אסי לוי עושה תפקיד מעולה.
הקאסט לשם שינוי לא מורכב מדוגמניות ומדוגמנים, וכך אנחנו זוכים לתצוגות משחק עמוקות וטובות.
האם יש מסר לסרט?
זה סרט טרום ה- 7.10.23. הוא מנסה להציג ישראליות נורמלית עד כמה שניתן, של ישראלים שחיים ברחבי ישראל ולא בבועה התלביבית. כלומר מהבחינה הזו זה סרט חברתי שמשרטט את המעמד הבינוני הישראלי, אותה התישבות עובדת, איכרים, חברי מושב שירדו-שיורדים מנכסיהם, העסוק בדאגותיו "הקטנות".
אפשר גם לשייכו לז'אנר - דרמת משפחה, סודות, יחסי אבות-בנים/בנות, התפרקות המוסד הפטריארכלי לגמרי, אולי אפילו גם בחברה הערבית.
חייב לציין, שלאורך הסרט היתה לי תחושה שאני קורא סיפור של א"ב יהושע. משהו בשפה, בעלילה ובעיצובה הזכיר לי סיפורים של אב"י [א"ב יהושע].
ממליץ בכל פה.



379 - חרדה

 

בשבוע שעבר אמרתי ל-ד' שמצב החיצוני לא מעורר בי חרדה כמו שציפיתי, או כמו שצפוי אולי שיקרה.

אין לי תסריטי זוועה על התפרקות המדינה, על השתלטות צבאית או אחרת על מנגנוני השלטון, וכן אני רואה אפשרויות עתידיות להבראה.

עם זאת -

מדי פעם כשאני משוחח עם חברים מחו"ל, רמות החרדה שלהם כלכך קיצוניות, ותמיד אני נשאל - מתי אתה עוזב?

מודה ומתוודה - תסריטי אימה ביחס לנכדותיי כבר הופיעו בסיוטים הנוראים שלי, אבל אני יודע לצאת מזה. סיוטים הם ה"כסף הקטן" של הפרעת חרדה.

לעת עתה, על אף תחושת חוסר ביטחון בלתי פוסקת, אין בכוונתנו להגר. כל המיליה שלי לא עוזב. אולי בגלל שכולנו בעשורים השמיניים של חיינו או בסוף העשורים השבעיים, אולי בגלל שפאתטי ככל שיהיה, אנחנו חושבים שכוחות השיקום והריפוי וההתנגדויות לממשלת הזדון והרשע חזקים יותר מאי פעם.

אבל, לא לעולם חוסן.

כן, הידיעה הברורה שיש לנו לאן לעזוב חזקה מתמיד, והיא אולי משמשת כאיזה מרווח נשימה בתוך ההיפרוונטילציה.



https://katzr.net/ca2314

יום שישי, 7 ביוני 2024

378 - אתה בריא?

  השרביט החם מברר את ענין הבריאות האישית

אני סוכרתי סוג ב'

מאז הקורונה לא הלכתי לבקר רופא מקצועי

ה- A1C של היה בסביבות 7

אני מקפיד על הליכה של חצי שעה ביום - לא הליכה מהירה, אלא פשוט צעידה או שיטוט

אני לוקח תרופות כמו שצריך

השבוע הקרוב יש לי פגישה אצל שני רופאים מייעצים, עברתי CT מוח, שום דבר לא נמצא, עברתי עוד איזו בדיקת אקו צוואר - וולאיי אישי.

הגב כואב לי מאז שאני זוכר את עצמי

הורדתי לחלוטין אוכל שומני, עתיר קלריות מהתפריט שלי, אוכל ערימות של ירקות, מקפיד גם על ירקות מבושלים. כמויות מעטות של בשר - בשר, עוף, דגים

הרבה קטניות

תוספי מזון - מגנזיום, ויטמינים לגילי, ברזל רך.

הבעיה שלי איננה הגוף שלי.

שבוע נהדר


https://did.li/rTigT


יום שישי, 31 במאי 2024

377 - חגים

מוטי מבקש מאיתנו לחזור אל "סמטת הזכרונות" ולדלות ממנה מנהגים, טקסים, מאכלים הקשורים לחגים שונים, בשרביט החם.

החג היחיד, או יום המועד היחיד שעולה בזכרוני כביטוי לילדות נקייה מחרדות, מצללים באופק, מהורים קשי פרנסה, מאחים גדולים ואלימים הוא יום הרצל - יום לידתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, י' באייר תר"ך [1860].

נולדתי בשכונת קרית יובל, שקרובה מאוד להר הרצל. מי שלא היה בהר הרצל מעודו, לא בבית הקברות הצבאי, יודע שבראש ההר [עכשיו יש שם תחנת רכבת] ישנה כניסה מפוארת לתוך חלקת הקבר. שם נמצא קברו ועליו אבן מצבה שחורה.

קו 18 לקח אותנו לשם וגם החזיר.

אז

מדי יום הרצל נשלחנו לקטוף פרחים בשדה. היו פרחים כתומים יפהפיים. לא היו אחרים. היו ברקנים עם תפרחת טורקיזית, אבל מסוכנת לידיים הקטנות. קטפנו זרי ענק.

חזרנו הביתה נרגשים. מקלחת, בגדים נקיים, הולכים עם הזרים לשים על המצבה של הרצל. הרצל היה "סבא" שלנו, נוכח יותר מהסבא המת, אבי אמי, ומהסבא הנפקד בכעס, אבי אבי.

יצאנו, האווזה בראש, אחריה ארבעת האפרוחים. מחכים בתחנת האוטובוס, לבושים בלבן. מגיע האוטובוס-שסון [ כל מערכת ההיגויים ב"קדימה" של האוטובוס. כל עצירה משמיעה קולות של אוויר נפלט או נדחס.] יורדים בהר הרצל.

נכנסים אחר כבוד להר, מתקרבים למצבה, שמים את הזרים. אמא מסבירה כמה הוא חשוב, ואח"כ נכנסנו למוזיאון להסתובב בו.

חזרנו הביתה "ציונים-ישראלים" גאים.

לגבי חגים אחרים, מעולם לא הותירו בי רושם כמו יום הרצל, יום מועד, יום זכרון הוא יום חג.



ברמת גן, ברחוב הרצל 40 נמצא גזע שנשאר מעץ שנכרת  ממנו יצר אמן מקומי את דיוקן הרצל. לצערי, אינני זוכר את שם הפסל.

יום שבת, 25 במאי 2024

376 - שתי המלצות

 בת זוגי ואני מתחילים לפתח אטאט את נוהגי הפנסיה המשותפת שלנו.

סופ"ש מוקדש לתיאטרון ולקולנוע, קריאת עיתונים, תשבצים, ירון אנוש ביום שישי, שמעון פרנס בשבת.

כיוון שכך, אני שמח לשתף בביקורת/בסקירה/בחוו"ד על יצירות האומונות האלו, וכך גם אתייחס אליהן, לא כבידור אלא אומנות.

חשוב מאוד לדעת, שאני מאוד פסקני, החלטי, ולשוני איננה בדיוק "ידידותית " ולפעמים לקורא [לפי תגובות שאני מקבל או קיבלתי] יש תחושה כמו "מי אתה שתקבע, שתחליט... וכ"ו"

אז נתחיל בהצגת תיאטרון, הקאמרי, אתמול

להעיר אריות, הקאמרי, 80 דק'- עוברות יחסית מהר.
זו הצגה שנשענית על ארבעה שחקנים: עוז זהבי, רות אסרסאי, מיכל עוזיאל ומוראד חסן. יש שחקני רקע שממלאים תפקידי משנה קטנים וכולם קשורים לעדה האתיופית [אחים בבתי חולים, סניטרים] ולאריתראים, פצועים, מתים מרעב.
הבעיה מוסרית הממשית במרכז הדרמה, היא המניעה את כל העלילה, שלצערינו לא נפתרת. נהפוך הוא. הממסד הישראלי הבורגני, יפה הנפש, צבוע מתגלה במלוא כיעורו הנהנתני והמעמדי. עד להכעיס.
ההצגה עצמה תלויה בשחקנים. אמנם יש עלילה ברורה, הגיונית, אריסטוטלית כמו שצריך: אקספוזיציה, הפעולה הרקאשונה המניעה את הדמויות דרך הגיבור, שיא וסיום, ללא קתרזיס.
עוז זהבי אינו "שחקן אופי" או שחקן בעל עומקים דרמטיים מרשימים. כוכבותו נעוצה ביופיו, בסרט של איתן פוקס, סדרות טלוויזיה פופולריות. שחקן תיאטרון חייב את כולו לתת על הבמה, ליצור בקהל "אמון" בדמות, לשקף מורכבויות של הדמות, לצערי המשחק טכני - מבוסס על תנועתיות מאפיינת, הקול שטוח ולא מגלה שינויים רבים בדמות, הפנים, מרחוק נראים "אותו הדבר" בכל מצב. גם כשהוא צועק, נלחם על "חירותו" נאבק בעצמו - הכל חיצוני כלכך, שממש בא לבכות. תפקיד כלכך מלא, תפקיד רב רובדי, עם מורכבות אופי, ללא  התיחסות לגופני, לסקסי .. בזבז אותו לגמרי.
 רות אסרסאי עושה תפקיד מעולה. השותף שלה כלכך שטוח, שהוא לא מצליח לגרום לה להתעלות נפש. כך שנשארנו עם הצגה שטחית, חסרת עומק.
אז ממליץ?
מבחינה רעיונית יש מקום לצפות בהצגה שמנקבת חורים באותה "נאורות ישראלית המאוהבת בעצמה" מהצד השני, 80 דקות כדי לראות שחקן ראשי שלא מצליח להפוך תפקיד כזה ל"גדול מהחיים".
אם לא חייבים, אז לא.

ונמשיך בסרט היום - השני - הקדירה, סינימה סיטי


סרט צרפתי בבימוי של ויטאטנמי צרפתי שעיקרו  "אהבה" ואוכל עילי. די דומה לסרטים שאנחנו צופים בהם לאחרונה, האיטיות, ויתור על עלילה לטובת עיסוק בדמויות, מערכות יחסים ונכון - נוף, הרבה נוף.
משהסתיים הסרט וישבנו במזללה מקסיקנית די זולה, הפער בין הבישול העילי בסרט לבין מנות רחוב ללא שאר רוח עורר בנו צורך לומר: אבל די טעים כאן, במזללה.
הסרט מתמקד באהבתם של אז'ני ודידון, גסטרונום צרפתי משלהי המאה ה- 19 והטבחית הקבועה שלו, אז'ני. מתברר שיש בה יכולת בלתי רגילה לקרוא את "החזון" הגסטרונומי שלו ולבצע אותו ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ולכן הוא זוכה לכינוי "נפוליאון של הגסטרונומיה".
הסרט נטול אקספוזציה, אנחנו פוגשים את הזוג 20 שנים לאחר שהתחילו לעבוד יחד. הם מחפשים שוליה צעירה עם כישרון טבעי, שצריך לטפח. אז'ני בסוף נכנעת לחיזוריו של דידון והם מתארסים. ואז'ני מתה.
כאן מתחיל סיום שמכניס את כל תוכניות הריאליטי של בסיטואציית השיא: השיפוט לכיס הקטן, כנאמר - האומנות היא באמת הדברים כמו שצריכים להיות. לא ארחיב, כי ממש צריך לראות את הנשים המגיעות ונשפטות ע"י נערה בת 13, למשל.
אין מוסר השכל, אין שיא, אין סגירת אף מעגל עלילתי שנפתח.
יש לדעתי ולדעת בת זוגי שני סיומים לסרט.
הראשון הוא תנועת מצלמה של 360 מעלות במטבח, ואחריו אותה תנועה ואותו מבט רק שהמטבח מואר כולו. לנו זה הספיק.
הסיום השני, אותו לא אציין נראה לנו כמעין "מס שפתיים" לקיטש, כקיטש.