מוטי אמנם מנסח קצת אחרת את נושא השרביט החם, אבל מבחינתי הוא העלה סוגייה משמעותית ביותר - חופש בחירה.
סיפור המסגרת הוא גילוי בדיעבד שהוריו בעצם "קבעו" לו את עתידו, ולא רק לו. אסתי כותבת בפוסט שלה, שהבחירה שלה בקריירה היתה תוצאה של מפגש עם מורה ייחודית והתנהגות רעילה של המורה [זכר] שלה למתמטיקה.
אני בהחלט שואל את עצמי את אותה שאלה.
מאז שהייתי בן 5 אמא שלי אבחנה אצלי תכונות "הוריות" אותן תרגמה ל"היות מורה". זה טורטר לי בראש. עם זאת, מהיותי התלמיד הכי מוצלח במשפחה [כמו מוטי] הזכרתי לסבתי ולה את ד"ר נטע רוזנבלט, הבעל והאב שהיה רופא עיניים ומשכיל מאוד.
כך, לפחות מצד אמי: הוראה ומצד סבתי: קריירה אקדמית או רופא.
אני אהבתי לרקוד, אני אוהב לרקוד, והיו לי כישורים מצויינים להיות רקדן. אבל על אף רצוני, אבי התערב בבוטות בכך שדאג לקרוא לי "הומו" ולעודד את אחיי לצחוק ממני. היתה לי ברירה?
מתמטיקה לא הבנתי, כך שדי מהר פניתי לתחום האומנות בעיקר, היסטוריה, סוציולוגיה. במקביל עם שחרורי עבדתי בבתי מלון, בהמון בתי מלון. אפילו יש לי תעודת ניהול בית מלון. גם הצטרפתי ללהקת מחול מודרני, הייתי חבר בה שנתיים, וגיליתי שאני שונא "במה". העבודה בבתי מלון היתה במקביל ללימודים בהם עשיתי חיל רב. אבל, מהיותי חסר גבולות, חיי הלילה המטורפים שלי הובילו אותי לגבול בין אלכוהוליסט לאדם שסתם שותה מדי פעם.
מסגרת, צרחתי בתוכי, מסגרת.
התחתנתי עם אשה שאני אוהב עד היום, שעזרה לי לצאת מהביבים [ הומאז' לגיורא ש. שוהם ולספרו החשוב מאוד: גאולה דרך הביבים], והנה יש מסגרת.
אני לא עצמאי, אני חייב מסגרת. פקידות או ישיבה ליד מחשב, ניהול משרד או ניהול בכל רמה אחרת ממש לא אפשרי לי. אני חסר סבלנות, חייב בגירויים מתמידים. וכיוון שהקשבתי לאמי, כשאמרה לי בזמן לימודי התואר הראשון, תנסה לעשות תעודת הוראה, מקסימום, מקסימום היא תהא בצד כמו תעודת מנהל מלון, מצאתי את מקומי.
למי שרואה בעבודת חינוך פרנסה בלבד, קל להחמיץ ולא לראות את סוג העבודה הדינמי והפרוע ששמו חינוך. אף יום לא דומה לקודמו, אף שעה לא דומה לקודמתה. זכיתי "כאוס בתוך מסגרת", וגם לאחר כמה שנים, משכורת שאפשר לחיות ממנה.
אז?
בחירה חופשית, דטרמיניזם של האופי, התערבות הורית?
