323 - שירת האלים

ספר שיריי יצא לאור במהדורה דיגיטלית.

מוזמנים - https://did.li/8rDTY

322 - שירים

 לפני הכל - שירי הדוכיפת שלי נדחו על ידי שני מגזינים אינטרנטיים. פעם אולי הייתי נעלב, היום אני לא נעלב. בין אם השירים גרועים ובין אם אינם מתאימים לאופיו של המגזין למדתי כמו רבים אחרים - להישאר נאמן לעצמי ולשיריי.

מאז ה- 14 באוקטובר 2023, עת פרסמתי את הראשונים כתבתי עוד כמה.

הרשו לי לשתף אתכם בעוד כמה שירים מסדרת דוכיפת

- - - -

נֵס צִפּוֹר הַזָּהָב

אֶל הַדָּרוֹם בּוֹ שֶׁמֶשׁ -

מֵאִיר כִּתְמֵי דָּם

*

רַחַשׁ הַשִּׁגּוּר

מַחְרִישׁ אָזְנֵי דּוּכִיפַת -

הַזָּהָב מַשְׁחִיר

*

הַנֶּשֶׁר נוֹחֵת

אָז דּוּכִיפַת הַזָּהָב -

נֶעֱלֶמֶת בַּצֵּל

321 - ירושה/הורשה

 בקרוב יצא לאור ספר דיגיטלי של שיריי, שנקרא "שירת האלים".

לקראת פברואר יצא ספר ניירי בשם "צבירי שירה".

לקראת יוני, רומן מד"ב בשם "טמהארי".

וכעת אני בודק הוצאת ספר בהוצאה פרטית לגמרי, שהוא רק אוסף של צילומי פרחים שצילמתי בעשר השנים, או קצת יותר, האחרונות.

המחיר לא זול אך לא יקר במיוחד. אבל אין לי ענין ב"הד סטרט", אני יכול לממן בעצמי, מה גם שספר הצילומים יופק בחמישה עותקים בלבד:

לי

לשני צאצאיי ולנכדיי

לחבר הטוב ביותר [י"א]

ואולי אולי לאחייני, שהוא כבני.

מעבר לכך

אני הרי כותב מדי יום שיר, כך שמצטברים להם שירים נוספים. אני רוצה שכאשר אמות, אדע, שלפחות בספרייה הלאומית יש עותקים מספריי.

טיפ למוציאי ספרים בעצמם -

הקפידו לקחת אתכם עותקים מספרכם ולהשאיר בכל מקום בו יש ספריות ציבוריות-פתוחות, למשל צימרים, בתי מלון, חנויות ספרים, ככה לדחוף בין הספרים, גנים בהם יש ארונות ספרים פתוחים, גם בחו"ל, באותם מקומות בהם תמצאו ספרי מתח בעברית - למה לא?!

והכי חשוב -

מציאת קרוב ל- 300 תמונות מבין האלפים זה אסקפיזם ממדרגה ראשונה, מלא הנאה, אגב.

ניתן לקנות את הספר ממני, לקבל אותו בחינם.

arikbenedekchaviv@gmail.com

320 - מאיפה הבטחון?

 אמנם אינני צופה בחדשות, אינני קורא נקרולוגים על מתים, או תקצירי חיים על חטופים. אני עובר מבלי להציץ על תמונות החטופים שמודבקות על חלונות ראווה, או ברמת גן, על גדר סביב אתר בנייה במרכז רמת גן, פינת ביאליק- כיכר אורדע.

אבל

אני בהחלט ער למסכת התעמולה הפנים ישראלית, החמא"סית והעולמית.

למשל, שמתי לב לספירה בלתי נלאית של "סלב'ס" עולמיים שכותבים בעד החמא"ס, ולדף לבבות וברכות לאלה ש"בעדנו".

למשל, שמתי לב לכעס על כך שהראש והרעייה הגיעו להלוויות - ברם הבינותי שזה נעשה בתיאום.

למשל - איומי המהפיכה המשטרית-המשפטית הוסרו, שר המשפטים והאדיוט, שלוחו בוועדת חוק, חוקה ומשפט הסבירו שעכשיו עת מלחמה ואחדות.

למשל - אצלנו בבלוגיה מפורסם מדי יום הבלוג של דבורית שרגל, וולווט אנדרגראונד, ושם אפשר לקרוא מבלי שילחצו לך על ההיסטריה כדי שתצפה בפרסומות. שם תקבלו תמונה סבירה הרבה יותר מכל ערוצי החדשות הרגילים.

למשל - קראתי באיזה מקום שגנצ יקבל 40 מנדטים לו יתקיימו הבחירות היום.

למשל - רה"מ מקפיד על סירוב להתנצל או לקבל אחריות.

למשל - שר איכות הסביבה לא מוכנה להיפרד מתקציבים ממשרדה לטובת צה"ל והמילואים.

למשל - כל שרי האפס והכלום - עדיין במשרדם. בטח ג'דא מיבבת בביתה.

במלים אחרות - טוענים ברשתות החברתיות בהן אני גולש: FB, X, לינקדאין, טמבלר, קווארה שחל שינוי תהומי בחברה הישראלית.

יש הטוענים כיום, שבסיס מצביעיו של הראש הם הבורגנות החדשה שיצר בישובי הפריפריה, תושבי מדינת תל אביב ו- כל מתישבי ההתנחלויות הבורגניות שנהנות מתזרים תקציבי בלתי פוסק ומפריחה. דווקא הביבסטים אינם ממלאים כמות של מנדטים, כפי שמקובל להניח.

שמעתי שרויטמן, לכאורה, הפלה בין דם לדם.

שמעתי - סמוטי לא מעביר תקציבים לרשויות.

גם שמעתי שהשמאל הקיצוני הבינלאומי לא סופר אותנו כ"קורבנות", נהפוך הוא: תושבי עזה הם הקורבנות [ודוק: אאל"ט החמא"ס נתפס כמייצג את אומללי עזה, והם אומללים על פי כל קנה מידה שהוא.], בהשוואה לעוצמה הישראלית, הטבח בשבת השחורה נתפס כ"אירוע קטן", לא חשוב, לא משפיע על הגישה הבסיסית כלפי ישראל.

במלים אחרות -

יש נסיון נואש להחזיר ימי הקטנות וקללת הפוליטיקה הקטנונית מלאת השנאה לימים אלה.

תהליכים חברתיים לוקחים זמן. גם המפלגה שהקימה את ממשלת 1973 נפול נפלה 4 שנים אחר כך, אל תשכחו.

319 - כי מצפון... וגו'

 

נכון, עכשיו. משצה"ל כנראה ירחיב חדירתו לרצועה, כמות הטילים המיועדת לגוש דן פחתה באופן בולט, יש אפשרות להתחיל במסע חרדות חדש - 50 אלף טילים מהצפון, בבת אחת עלינו.

כך ישבנו המניקוריסטית ואני, שני חרדתיים נוטלי תרופות, שנוטים להתפרק ככה באמצע היום, ושוחחנו. אני מפחדת מהשמדת המדינה.

זהו, הרעיון ניטע בי והחרדה מתחילה להתעצם. 

הידיעה שהח'ותים שיגרו 5 טילים בליסטיים לעבר אילת, שיורטו למזלנו מוסיפה עוד תבלין לפאניקה.

אבל -

אני הולך ברחוב [6000 צעדים אתמול, 5000 צעדים היום] מציץ בפני האנשים. אני לא רואה חרדה. אנחנו בשלבי סיום שינוי ריהוט הבית, אז החלטתי לשם הבריאות, לדחות את הפאניקה העתידית-דיסטופית של 50000 טילים לטובת השאלה - היכן אניח את הטרול הקטן שקניתי לפני 10 שנים בנורבגיה.

נורבגיה 2015, סטוונגר

318 - סנאפ

 לתדהמתי הרבה ישנם ישראלים, אחד חרד חסיד, שנהנים לפרסם תיאורי זוועה מסרטונים שראו או לא.

אם הם לא מפרסמים, הם מהדהדים [ פרסום מחדש] עם תוספת שמקללת את הראשון שפרסם, ומציגים לראווה את חוסר רגישותו, הפרעתו הנפשית ומה לא, אבל - כמובן מצטטים במלואו את הציוץ, הפוסט ב- FB או בכל ערוץ תקשורת אחר.

כבר רבתי עם ידידה על  פרסום תמונות התינוקות שנרצחו. לדעתי זה סוג של "סנאף" 

"סרט סנאף (באנגלית: Snuff film), המכונה בעברית גם סרט לבן, הוא סרט קצר או סרטון קצר המציג מוות ממשי של אדם (שנגרם על ידי רצח או התאבדות) וזאת באופן מפורש, ללא בימוי של הפעולה או שימוש באפקטים מיוחדים. המונח מתאר ז'אנר שמטרתו בידור או סיפוק מיני בלבד, ואשר צולם בכוונה תחילה לשם אלה ולצורכי הפצה, והכוונה איננה למקרי מוות שצולמו במקרה או לצרכים תיעודיים אחרים^[1]. מקרי המוות המתועדים בסרטים המוגדרים כסנאף מלווים לרוב בפעולות כגון אונס או עינויים (המסתיימים במוות). סרטי סנאף מהווים השראה ליצירות קולנוע וספרות רבות מתחומי האימה, תרבות השוליים והמחתרת, מדע בדיוני והקולנוע הדוקומנטרי." https://did.li/5uxaa

החלטתי לכתוב בצורה הכי מפורשת ב- X [לשעבר טוויטר] את דעתי המפורשת, והודעה שכל הדהוד או פרסום, המפרסם/מהדהד ייחסם מייד על ידי.

אני לא יכול להבין מאיפה אנשים שואבים כוח לקרוא זוועות כאלה, לטרוח לכתוב אותם ואז גם לפרסם בלי בושה. מזל שלא מפרסמים גם שמות המעונים/ות. מזכיר לי את ספרי הזוועה הפורנוגרפיים של שנות ה- 60 וה- 70 במאה הקודמת, תחת הכותרת: סטאלג. 

אישית בקושי שרדתי ספר אחד של ק.צטניק פיפל, וגם אותו קראתי בדילוגים על קטעים קשים. [ אמנם יצרתי קישור, אבל ממש ממליץ לא לקרוא אפילו את תיאור  "הפרווה" בויקיפדיה.] לא ישנתי כמה ימים אחרי הקריאה, ומאז לא נגעתי בספר של ק.צטניק, קטונתי.

317 - משפחתי וחיות אחרות

 מאז שאנחנו נשואים, עד 2022 חיו אתנו כלבות. רובן מאומצות, מהרחוב ממש. אני מנסה להיזכר ב- 1991, מלחמת המפרץ, ודבר אינו עולה בזכרוני. אבל אם אינני טועה, לקחנו את הכלבה שלנו אתנו לירושלים, והיא בלתה שם יחד עם הכלבה של חותני וחותנתי.

במלחמה הנוכחית אין לנו כלב בבית, כך שהבעיה אינה בפתחנו. אבל מהכירי אותנו, היא היתה קופצת לזרועותינו ומקבלת מנות גדושות של אהבה.

הבן שלי מטפל קבוע בכלב שלהם, שהוא גם שותפו המקצועי. אמפיארטי כתבה על הקשיים של בתה המטפלת, קשיים דומים עוברים על בני ועל הכלב שלו, כי הוא מטפל אך ורק בילדים.

כמה אני רוצה כלב זעיר, לא גזעי. תינוק כזה.

אין בנמצא לאימוץ. תמורת 5000 אמצא, אין ספק.