"מרכזיות הקהילה מעלה אפוא לא רק את השאלה בדבר קסמן של "קהילות ימין קיצוני", אלא בדבר כוח המשיכה של "קהילות" בכלל בימינו. הסוציולוג השמרן רוברט ניזבט כתב בספרו החתירה לקהילה מ־1953 ש"מוטיב הפרט העקור, נטול המעמד, הנאבק למצוא פשר, המחפש מקום בסוג זה או אחר של קהילה מוסרית, שכיח בזמננו".1 שאלות של משמעות, אחווה ושייכות נפוצות גם בימינו, ועומדות ביסוד "תחיית הקהילה" העכשווית. אפשר לטעון שהן מאפיינות כל תקופה של שינוי. במיוחד בתקופות של אי־יציבות – ואין ספק שאנחנו חיים בתקופה כזאת – נולדים ומדומיינים שלל רעיונות של דרכי חיים אלטרנטיביות. מרבית הפרויקטים האוטופיים, למשל, כללו חזון קהילתי כזה או אחר."
הפסקה הזו, המופיעה באמצעיתו של המאמר המרתק, "אחוות הטבעת" מסכמת היטב את הסקירה הארוכה שמציגה כותבת המאמר:
המאמר מופיע באתר הזמן הזה ששייך למכון ואן ליר.
כותבת המאמר מרצה בכירה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת מונטריאול בקנדה, ופרסמה מחקרים סביב הימין הקיצוני.
אמ;לק
המאמר עוסק בניסיון להבין את מושג הקהילה בן זמננו, מהו? מדוע יש "הייפ" סביבו? מדוע צעירים, בעיקר נמשכים לקהילות בימין הקיצוני וגם בשמאל?
--
המאמר מבוסס על עשור של עבודת שדה של הכותבת כאתנוגרפית וכאנתרופולוגית, ואפילו חלק מהתובנות שלה מוכרות מתחום חקר ההיסטוריה המודרנית, הפילוסופיה האקזיזטנציאליסטית, הפאשיזם, האינדבידואליזם, גלובליזציה, יש חשיבות לעבודת השדה שמאששת או מפריכה טענות שונות.
שם המאמר הוא ציטוט מפי פעיל ימין קיצוני איטלקי שהסביר לכותבת:
" "אנחנו כמו 'אחוות הטבעת'", אמר לי פעם אלברטו, פעיל איטלקי, בעיניים נוצצות. "מה שמשך אותי לקהילה הזאת היה שהבנתי שכאן יכולים להיות לי קשרים כמו בשר הטבעות – חברויות, קִרבה"."
טענות כאלה מוכרות היטב בחקר ההיסטוריה כשבודקים את השפעת תהליכי האורבניזציה מאז המאה ה- 16 ובמהלך המאות הבאות, עת ההשכלה הפכה ל-חובה, המהפיכה התעשייתית משכה עשרות צעירים לערי תעשייה או לערים גדולות אחרות, ע"ח הרס משפחות המוצא, מסורות חיים ארוכות. אנחנו מכירים תופעה זו גם מההיסטוריה היהודית, בעיקר במזרח אירופה, תחת שלטון הצאר או אחרים.
פשקה מוסיפה:
פעילי ימין קיצוני דבקים אף הם בתפיסה הרומנטית של הקהילה. כשהם מדברים על התנועות שהם משתייכים אליהן הם מזכירים מושגים כגון אחווה, רעות, בית ומקלט, אבל בראש ובראשונה הם רואים עצמם כ"קהילות מוסריות" שהדבק המחבר את חבריהן יחדיו הוא אתיקה משותפת ו"רוח קהילתית". הרטוריקה הלאומנית והדתית הקיצונית שהם מאמצים היא, לדידם, תגובה לעולם גלובלי שמוחק קהילות תרבותיות מובחנות וחיי קהילה דתיים. אבל יותר מכול, הם רואים בקהילה תגובה לליברליזם ול"אינדיווידואליזם הקיצוני" שלו.
גם זה טיעון מוכר היטב בחקר האיסלם הקיצוני או בחקר הכת החרדית בישראל. יש בטיעון גם הסבר לתהליכי סימון "מותגים" בעולם גלובלי [שמפניה, למשל.. וכו'], שאסור לאחרים להשתמש בהם. האם טיעון זה גם מסביר נהירה לפרברים או לערים קטנות לפני שני עשורים בארה"ב ובישראל כיום? ואצלנו, לקיבוצים, למשל?
בהמשך המאמר היא מסבירה טענות חזקות של צעירים הפונים לקהילה, ואלימות אינה הסיבה. לטענתה לצורך אלימות של יחיד אין צורך בקהילה, אבל להשתתף בקטטות אלימות במשחקי כדורגל קהילה היא הכרח.
כאשר בוחנים את גורמי המשיכה לקהילה, יש להביא בחשבון את ההבטחה או התקווה לטרנספורמציה באמצעות הקהילה. במילותיו של אחד ממנהיגי התנועות, לתנועות ימין קיצוני מצטרפים או "אנשים עם בעיות" או אנשים ש"מזהים את טיבה האמיתי של המציאות, שצריך לשנות משהו, שצריך לעשות משהו" (אף שלא יודה בכך בהכרח, נראה שהדבר נכון גם לתנועות אחרות).
טענה נוספת לא פחות חשובה, היא קווי הדמיון בין קהילות ימין קיצוני לקהילות טיפוסיות של השמאל [הקיצוני?]
זה בדיוק מה שצריך להעלות אצלנו סימני שאלה כאשר אנו בוחנים את ה"הייפּ הקהילתי" בימינו: קל ואפילו מפתה להצביע על המרכיב האי־רציונלי הטבוע בזהויות ובנאמנויות לאומיות, לראות במופעי פטריוטיות דבר מיושן, ולחשוב כי אבד הכלח על שיח השורשים והמולדת. נדמה כי הקהילות שמבקרי הימין הקיצוני שואפים לבנות הן שונות כל כך – הן מגוונות, שוויוניות, סובלניות, קוסמופוליטיות, ידידותיות ללהטב"קים – עד שקשה לראות כל דמיון בינן ובין קהילות הימין. גם לא קל לקבל את הרעיון כי ביסוד החתירה לקהילה עומדים מניעים דומים. אבל כדי להבין מה מביא צעירים לאמץ חזונות קהילתיים שלעיתים קרובות הם רדיקליים, אנו חייבים לבחון ביושר את קווי הדמיון בין הקהילות. [הדגשה שלי, אריק]
פסקת הסיום היא הערה מפוכחת מאוד, לענ"ד גם די מיואשת מכך שרעיון הקהילה הפך למוצר בר מכירה:
"למרבה האירוניה, הקהילה האידיאלית – הנתפסת כחלופה להגיון השוק ולאינדיווידואליזם פרוע – הופכת כך בעצמה למוצר שיש לקנותו למען הצלחתו של הפרט.
אז מהי הקהילה שלכם?
