לפני המון שנים, כשעוד לא הבנתי ולא הכרתי את ההפרעה הקשה שאני סובל ממנה, למדתי דרך להרגיע את עצמי.
הלכתי עם רותי ע' לחוגים של אחר הצהריים. היא הלוותה לי קצת כסף, ושכחתי להחזיר לה עודף. משהגעתי הביתה חטפתי את אחד מהתקפי החרדה הכי קשים שלי.
רעדתי כמו עלה נידף, פחדתי שאבא שלי ירביץ לי [ למה? מי מחפש הגיון בהתקפי חרדה ובתסריטי האימה] ולא ישנתי בלילה.
בבקר נפגשנו בביה"ס רותי ואני. היא שלמה ובריאה וללא כל תרעומת על כך ששכחתי, ואני - אבן כבדה ומסוכנת ירדה מלבי. ואז נזכרתי, שנתתי נדבה לאיזה קבצן.
מאז ועד היום, אם אני פועל וחושש מתוצאה מאיימת אני מחלק נדבות.
התובנה השנייה, חסרת הערך לגמרי, היא האמונה בכך, שאם מדברים על תוכנית בעתיד, התוכנית לעולם לא תתגשם. וכך, עמיתה לפני שנים סיפרה לי שהבת שלה נמצאת באודישנים לאחד התיאטראות החשובים. "אל תדברי על זה כאילו זה סופי" אמרתי לה, "זה לא יקרה", ואכן לא קרה. את האמונה הזו רכשתי מעיתונאית מפורסמת מאוד כשהיינו סטודנטים.
לפני כמה ימים סיפרתי לאימא'לה על משהו שלי. אבל כיוון שכבר שילמתי על זה, אני לא חושש.
ואני הולך עם ה"אום" מילת הבריאה כבר למעלה מעשור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה