גבירותיי ורבותיי אין לי רישיון נהיגה.
על אף הלחצים, הלעג, הזלזול, ויתור על הגעה למקומות ללא תחבורה ציבורית - לא טרחתי ברשיון נהיגה ובוודאי לא אטרח עכשיו.
- המכונית שלי היא קווי האוטובוס הקבועים שלי
- המכונית שלי היא טקסי מ"גט טקסי"
- ובעיקר יש לי רגליים למרחקים קצרים
אך יש לנו מכונית, שהרי היא נרכשת מכספנו המשותף ונטענת בדלק מכספנו המשותף.
דווקא מכונית יפה, בצבע אדום, 7 מקומות [הסעת נכדים].
ההעדפה היחידה שלי, וזוגתי יודעת, היא: מכונית גבוהה, כזו שלא אצטרך להתכופף על מנת לשבת, כי יש סיכוי שיצטרכו לעזור לי לצאת מהמכונית.
מעבר לכך, מה'כפת לי.
זוגתי אוהבת ג'יפים. כשקנינו את הג'יפ הראשון היא פינטזה על נהיגת שטח. יחד עם חבר טוב שלה יצאה לנסיעת שטח וחזרה עם מכונית הרוסה. אז היא הבינה שלא כל ג'יפ הוא ג'יפ לשטח. אבל ישנם שמחניפים ל- "Wannabe" הבורגני. וזו המכונית שמועדפת עליה, דגמי ג'יפ, שגם מתאימים מבחינת גובהם לי.
לאחרונה בשל היעדר חניה בתל אביב, פקקים שלא יאומנו עברנו לתחב"צ. במרחק יריקה יש שני קווים: 62 ו - 54 שלוקחים אותנו לתיאטראות הרצויים לנו. לשוק הכרמל, לשוק התקווה - חוסכים חנייה. במרבית המקרים מסיימים עוד לפני חצות, כך שגם מובטחת "הסעה לבית".
אז -
עבור זוגתי מכונית משמשת ככלי המבטא עצמאות, חירות של תנועה. היא כל חמש שנים בוחרת את הדגם שמתאים לה.
אני - נהנה מהתחב"צ, אבל ובעיקר מהליכה ברגל, גם זו עצמאות יקרה מאוד.
