אני אוהב לחלום. חלק מהסיפורים האחרונים שלי הינם עיבוד של חלומות. אני זוכר את החלומות המורכבים והצבעוניים שלי כמעט על בורים. אינני שוכח חלומות, במיוחד את אלה שגחים להם לפני היקיצה, בבקר או אחרי ה"שלאף-שטונדה" או ה"סייאסטה" הקבועה.
בהיותי בעל חרדות [ כיוסף בעל החלומות] חלומות רבים דיסטופיים, קשורים למוות, בין אם אישי ובין אם של היקרים לי ביותר. אחרים מכילים פרידות "קורעות לב" - אני קם עם מועקה בלב, ממש! - וחלקם, חלומות שרבים מכירים, אבדן דרך. אם האוטובוס המוכר משנה מסלולו, כניסה לרכבות שנעות באיזורים מוזרים בעולם, או לפעמים כניסה לקניוני ענק רב-לשוניים, רב-גזעיים ונכון מדי פעם איזה חוצן או שניים באים אף הם.
מודה ומתוודה שיש לספרות שאני קורא ולסדרות הטלוויזיה שאני צופה בהן השפעה רבה. גם האווירה הכללית בחוץ [ רחוב, עיר, מדינה, מקום עבודה, תלמידים ] משפיעה עליהם מאוד. אני יכול בהחלט לראות קשר בין תחושה של עצב עמוק וקשה לבין חלום דיסטופי שמותיר אותי מרוסק עוד יותר.
אני גם יודע מהו הזמן של החלומות הנוראים - בדרך כלל שנת הצהריים מולידה חלומות ביעותים יותר משנת הלילה. בדרך כלל - אם שכחתי לקחת את התרופה בזמן, לא הקפדתי על יציבות הסוכר [ ולא חשוב אם הוא גבוה או נמוך ] ישנה אפשרות לבעתה.
אבל, ליד החלומות האחרים שאני חולם, והיכולת של "האני" להציל אותי תמיד ברגע האחרון, ויהיה זה עוזר על טבעי [ נכון למדתי לעומק את הסיפור העממי, ועדיין קורא אותן בהתלהבות ], קרוב משפחה שאינני מכיר, הילדים או הנכדות שלי וגם בת זוגי שמגיעה ברגע האחרון בדרך פלא, ישנם אותן חלומות מפוארים, אותם אני מספר בקיצור נמרץ לבת זוגי, וחלקם אף מעובדים לסיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה