675 - הדברים שמעציבים אותי בחיים

 ישנו פתגם אהוב עליי מאוד שאומר: השטן נמצא בפרטים הקטנים.

הפתגם עצמו מתיחס לתוכנית גדולה שמתפרקת בגלל אותם פרטים קטנים, לכאורה טפלים, כמו אותה מכה בזרת הכף הרגל - ולפתע.. הכל הופך נורא.

חשבתי שליד מניית הדברים המשמחים אותי, אציג את אלה שמעציבים אותי:

• אני עצוב כשאני רואה ילד בוכה
  
  
• אני עצוב כשאני רואה גור חתולים, עיניו דלוקות והוא קורא לאמו, שלא באה
  
  
• אני עצוב כשאני רואה ערימת זבל בפינת הרחוב
  
  
• אני עצוב כשאני פותח את המקרר ורואה שאין יותר עגבניות
  
  
• אני עצוב כשאני קורא שיר או ספור גרועים
  
  
• אני עצוב כשמבקשים ממני חוו"ד ספרותית אבל נעלבים ממנה
  
  
• אני עצוב כשאני תופס גבר או אשה משקרים
  
  
• אני עצוב כשאני רואה ילד או ילדה מפחדים מהוריהם
  
  
• אני עצוב כשאני מריח בהבל פי נער/ה שלא אכלו ארוחת בוקר - כי אין
  
  
• אני עצוב כשאני רואה את העובדים הזרים מחטטים בייאוש בערימות הבגדים ליד הביגודיה של ויצ"ו
  
  
• אני עצוב כשבת זוגי חולה, כשילדיי חולים, כשנכדיי חולים
  
  
• אני עצוב כשחבר או חברה הולכים לעולמם בטרם זמנם

אני מבחין בין עצוב לבין המחלה שלי, שהופעתה אינה תלויה בתודעה שלי, שהרי שמחה ועצב הם רגשות הקשורים לתודעה שלנו, כמו מחשבות.

אני גם מבחין בין המצב הפוליטי לבין העצב שלי, כי המצב הפוליטי כופה עצמו עליי, לא מאפשר לי לברור ולהבין היטב ולעומק את רגשותיי.

https://me-l.co/cekeqky6

617 - שמחה לאיד

 אינני יפה נפש, אינני בוחל בשימושים לא תקינים בשפה. אני לא מתרגש מקללות, וגם מבין את אותם שלועגים לצבא השם הספון בישיבותיו, מפגין נגד התגייסות למלחמה ומוצץ כספים מהמדינה, ללא רחמים.

בני ברק, ערד, הכותל - אזורים שיש לחרדים חוזה הגנה עם האל שלהם נפגעים שוב ושוב.

מה הפלא שמשפט זה יצא ממני:

האלוהים של הליטאים ושל החסידים החליט להסב פניו. רק האלוהים של אב"ג [איתמר בן גביר], סטרוקה, סמוטי, אדרת וסוכות חוגג בהתלהבות עכו"מ, מסופוטמית את הטילים, הדם, הזיעה והיאוש.

אבל

כשחושבים על האנשים, הנשים, הילדים שנפגעו הכעס, הלעג נעלמים להם.

הכעס הוא למנהיגים שמעיזים להמר בחיי האנשים שנותנים בהם אמון רב כלכך.

הכעס הוא גם כנגד ממשלת הזדון והרשע, שלא רואה אותנו כבני אדם.

 https://www.youtube.com/watch?v=LmQYd_DCOWA

29 - ענייני שוליים

 אני אוהב לחלום. חלק מהסיפורים האחרונים שלי הינם עיבוד של חלומות. אני זוכר את החלומות המורכבים והצבעוניים שלי כמעט על בורים. אינני שוכח חלומות, במיוחד את אלה שגחים להם לפני היקיצה, בבקר או אחרי ה"שלאף-שטונדה" או ה"סייאסטה" הקבועה.

בהיותי בעל חרדות [ כיוסף בעל החלומות] חלומות רבים דיסטופיים, קשורים למוות, בין אם אישי ובין אם של היקרים לי ביותר. אחרים מכילים פרידות "קורעות לב" - אני קם עם מועקה בלב, ממש! - וחלקם, חלומות שרבים מכירים, אבדן דרך. אם האוטובוס המוכר משנה מסלולו, כניסה לרכבות שנעות באיזורים מוזרים בעולם, או לפעמים כניסה לקניוני ענק רב-לשוניים, רב-גזעיים ונכון מדי פעם איזה חוצן או שניים באים אף הם.

מודה ומתוודה שיש לספרות שאני קורא ולסדרות הטלוויזיה שאני צופה בהן השפעה רבה. גם האווירה הכללית בחוץ [ רחוב, עיר, מדינה, מקום עבודה, תלמידים ] משפיעה עליהם מאוד. אני יכול בהחלט לראות קשר בין תחושה של עצב עמוק וקשה לבין חלום דיסטופי שמותיר אותי מרוסק עוד יותר.

אני גם יודע מהו הזמן של החלומות הנוראים - בדרך כלל שנת הצהריים מולידה חלומות ביעותים יותר משנת הלילה. בדרך כלל - אם שכחתי לקחת את התרופה בזמן, לא הקפדתי על יציבות הסוכר [ ולא חשוב אם הוא גבוה או נמוך ] ישנה אפשרות לבעתה.

אבל, ליד החלומות האחרים שאני חולם, והיכולת של "האני" להציל אותי תמיד ברגע האחרון, ויהיה זה עוזר על טבעי [ נכון למדתי לעומק את הסיפור העממי, ועדיין קורא אותן בהתלהבות ], קרוב משפחה שאינני מכיר, הילדים או הנכדות שלי וגם בת זוגי שמגיעה ברגע האחרון בדרך פלא, ישנם אותן חלומות מפוארים, אותם אני מספר בקיצור נמרץ לבת זוגי, וחלקם אף מעובדים לסיפור.