החיבור הזה של מוות וחיים, כמישה, קמילה, התפוררות מחד גיסא וצמיחה, גדילה, פריחה ויצירת חיים מאידך גיסא עורר בי רצון לכתוב האיקו שמנסה לחבר את השניים.
שְׁקֵדִיָּה
לְיַד גֶּדֶר הַמַּחֲנֶה -
זִכְרוֹן עַד
בניגוד לדרכי הטקסט הזה אינו חידתי אלא מובהק במטונימיות/סמלים/ייצוגים מובהקים גם לט"ו בשבט וגם לשואה. הסגירה - זכרון עד, המעביר את התמונה לעבר הנצחי, הוא החיבור בין שני הסיפורים היהודיים, הישראליים הללו.
אבל זכיתי לתגובה שהסבירה לי בנוקדנות שהשקדיה איננה כמו הזית, מתקיימת מאות שנים. ושוב בניגוד לאופי הווכחני, הדווקאי שלי בחרתי למחוק את התגובה ולא להגיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה