487 - זו לא באמת ביקורת תיאטרון

 מרי סטיוארט, תיאטרון הבימה

רציתי לספר לכם, שאתמול בת זוגי ואני הלכנו ברגל ל'הבימה' וצפינו בהצגה "מרי סטיוארט" שכתב פרידיריך שילר, ושהועלתה בפעם הראשונה על במה ב- 1800, כנאמר במפנה המאה ה-19.

אין לי הרבה מה להגיד נגד או בעד.

בשל קטנוניות בלתי נסבלת שלי, ובשל הטריק המודרני-הטכנולוגי של שימוש במצלמת וידיאו והקרנה מיידית על מסך, נאלצתי לחזות מקרוב בפניה של השחקנית מאיה מעוז, ששיחקה את אליזבת הראשונה.

לצערי, הגב' מעוז מבטקסת את פניה עד חוסר יכולת להביע רגש מינימלי באמצעות שרירי פניה, כמו כן שפתיה מנופחות, וזה נראה ממש נורא בתצלומי התקריב של מצלמת הוידיאו. כך היא נאלצת להמציא סדרת ג'סטות באמצעות ידיה ע"מ לבטא רגש בסיסי. לצערה מולה משחקת שחקנית מצוינת בשם ליליאן ברטו, שאפילו מזילה דמעות במהלך ההצגה, ובהחלט, בהחלט היא שחקנית יותר טובה.

אבל -

ההצגה מבוססת בעיקר על מונולוגים ארוכים, נאומים במלים גבוהות - אפילו המתרגם המוכשר מאוד, דורי פרנס, של המחזה לא צלח את משוכת המשלב הלשוני של שילר - בענין סוגיות גדולות של שלום-מלחמה; היות אשה; רצון חופשי; דת ומדינה . יש בה נגיעות רציניות למה שקורה אצלנו. היא שייכת לסוג ההצגות שהרחיקו אותי בעבר מהתיאטרון בשל ה"מלאכותיות" הרבה שבהן, הדיבור שאינו "אנושי", המאמץ של השחקנים למצוא בעצמם משהו שיתאים ל"גדולה מהחיים" של הדמויות, לפעמים לריק.

ממליץ לחובבי הז'אנר הבומבסטי, הטרגי, השייקספירי.

ולשם שינו אין עירום, למעט חשיפת הטורסו של מורטימר הצעיר והחתיך - אחח, הנעורים היפים האלה.

בעקבות הערה של עדי - אני מוסיף את סיכום הרשימה של ננו שבתאי מ'הארץ' על המחזה:

"כך או כך, אלדר גוהר גרויסמן ביים הצגה מרשימה וראויה לשמה. היא אנרגטית מאוד ושומרת על מתח רב ועניין לכל אורכה. המשחק העוצמתי של ברטו ומעוז הוא העיקר פה, בהמשך לטקסט הנפלא, בתרגום הקולח של דורי פרנס. ברטו מרשימה במונולוגים מלאי תפניות וטיעונים, ארוכים אך לא משעממים לרגע, ומעוז מצטיינת במבע רגשי עז כל כך, שלעתים מתחשק להניח יד על כתפה ולהרגיעה. זהו משחק אקספרסיבי מאוד, שאנו פחות מורגלים בו. יחד עם הרטוריקה שנבנית היטב, יש בו גם משהו משוחרר ופראי, וזה שילוב נהדר. ייתכן שחלק מהקהל יחוש שהוא מוגזם מעט, אך נדמה לי שקשה שלא להיסחף אחרי שתי השחקניות המלכות הללו, תרתי משמע."

https://cpnclub.co.il/supplier/%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%94

486 - כבר אחרי "ליל הסדר"

 השרביט שואל את השאלה הנצחית " אז איפה אתם עושים את החג?"

אצלנו מעולם לא היתה בעייה.

גם ד' וגם אני מגיעים מבתים שמעולם לא ערכו בהם סדר, לא עסקו ב: "אצלי-אצלך" - אולי בגלל שגם אם ד' ואמי בנות יחידות, ואבי ד' ואבי אחיהם לא היו פרטנרים נוכחים. הורים, זה מכבר נפטרו או חיו בארצות רחוקות.

משנפגשנו ד' ואני והחלטנו על המשך חיים משותפים נעשתה חלוקה ברורה:

בשמחת תורה [אל תשאלוני למה ומדוע] הורי ד' אצל הוריי, ואבי מבשל כדרכו, ובליל הסדר, שמעולם לא נערך באמת, אצל הורי ד', ואמה מבשלת כדרכה. אחיי מעולם לא היו אופציה למפגש כלשהו, לא דתי או דתי, אז גם בעיה זו נפתרה, אם בכלל היתה בעיה.

מעולם ולעולם לא אנקה את הבית בכפייתיות כפי שיהודים חרדים ואחרים מנקים את ביתם לקראת הפסח. מבחינתי זה דומה לטרפת יום כיפור, אני מבקש סליחה תמיד, והבית שלי נקי כפי שצריך עפ"י אמות המידה שלנו.

כשרות? לא להצחיק אותי.

אבל כמו שטליק כתב, מאז שאנחנו מוזמנים לחתני, אני קורא בהגדה, חובש כיפה. אמנם לא שותה יין קידוש או אוכל מהחרוסת ובוודאי לא אוכל את כל המאכלים למעט ירקות והרבה.

מצחיק את ד' ואותי - אנחנו מכירים היטב את שירי ההגדה, בצורתם הארמית ובצורתם העברית. יש לי תפקיד קבוע לספר את סיפור יציאת מצריים לפני תחילת קריאת ההגדה, ואני מצחיק את עצמי בכך שאני עורך "אקטואליזציה" מתאימה לילדים [אני נמנע מפוליטקה בכל מחיר!] אמרתי ל-ד' שבילדותנו הורינו לא פחדו מ"הדתה", ובבתי הספר לימדו "תרבות יהודית" ללא "אלוהים", וכך ובגלל זה אנחנו יודעים הרבה יותר מנכדינו או צאצאינו.

חג שמח

https://shvirega.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F-%D7%9C%D7%99%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%91/

485 - חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות

 אני מטייל ורואה פרסומות על שלטי חוצות המבשרות על בואו של פסח, על מבצעי הנחות ענקים. דיוור ישיר של עלוני מכירות עם הנחות, בעיתונים כפולות עמוד ענקיות, בין היתר תמונות של נתחי בשר מדמם, דגים, חלקי עוף. כתבות שעיקרן השוואות מחירים בין רשתות מסחר, בין ערים בפריפריה ובמרכז. בסופר מבקשים ממני 10 ש"ח תרומה לתווי קניה למעוטי יכולת, והיום גם ביקשו שאקנה מוצרים ואשים בקופסת "לתת".

אני חוזר בזמן אל ילדותי בסוף שנות החמישים בירושלים. אל האווירה המסוימת, שקשה לתת לה שם: חגיגית, ייחודית, אחרת ששררה. על אף שלא ערכנו מעולם "סדר", אבי לא ויתר על ארוחות חג, בהן בישל והכין אוכל מלכים. [לא כשר פעמיים: לא לפסח ולא לפי כללי הכשרות], כך שבכל מקרה אווירה של חג או זמן אחר היתה. קראתי לה: חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. 

ולא קנו לי בגדים חדשים, ולא שיחקנו באגוזים. אבל סבתי האהובה תמיד היתה ונשארה לישון, וזו היתה מתנה גדולה, כי בניגוד להוריי היא היתה אשה רגועה, חמה מאוד, מחבקת ומנשקת, וכן היא ידעה לספר סיפורים, והיא שרה שירים בקול המיוחד שלה.

אני מניח שעם השנים התמוססה האווירה הזו, מבחינתי. יום כיפורים 1973 ריסק לגמרי כל תחושה של חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות. מאז החגים של היהודים, שגם קודם לכן לא בדיוק עניינו אותי, איבדו משמעות וערך למעט, כימי חופשה או סיבה להגיע לאבי ולאכול ממיטב תבשיליו. מאז גם הפסקתי לציין את יום העצמאות. יום הזכרון ויום העצמאות הם ימי האבל שלי.

אני קופץ בזמן אל ליל הסדר הראשון שהשתתפתי בו בימי חיי. [בצבא, בשל היותי אח שכול, מעולם לא נדרשתי להישאר באף בסיס, בשום חג, למעט מקום אחד, ומפקד המקום ננזף בחומרה יתרה על ההחלטה שלו להשאיר אותי בתורנות ביום חג. הוא לא ציפה שזה יגיע, אבל זה הגיע אליו, ובעוצמה גבוהה.] אצל חברה שלנו. רק ד' ואני. הילדים כבר היו גדולים. שם ככל הנראה הלכה לאיבוד שארית, אם היתה, של אווירא דינקותא. [אווירת ילדות]

היום כשטיילתי וראיתי את השלטים הגדולים, ניסיתי להבין אם היעדר ההתרגשות שלי הוא בגלל שאני פנסיונר, או בגלל פוגרום נחל עוז 2023? ברור לי שעוד בטרם 2023, ובטח בטרם קורונה על אף שהשבט אליו הצטרפה בתי מארח אותנו בכל ליל סדר, זה עוד יום, מעט שונה, ככל שאר ימות השנה.

אינני מצטער, אינני מתאבל.

גם השנה אלך לליל הסדר, יוותרו לי על הכיפה, ויבקשו ממני לקרוא מההגדה. אהיה נחמד. אחייך, אומר תודה. ואחזור הביתה לסלט של חצות. הנכדים לא יגיעו אלינו בימי החג כי ביתנו לא כשר לפסח. בסוף החג, במימונה ניסע לירושלים לחגיגות מימונה של המחותנים שלנו משם.

אז -

לכל החוגגים חג שמח.

לאלה אשר אוחזת בהם חגיגיות, חריגות, ייחודיות, אחרות, אולי אפילו קדושה - בהחלט חג שמח לכם.

 

484 - הספרים הארוכים שקראתי

 לפני שאעבור לכתוב על הנושא החם, פרט קטנצ'יק ושולי - מספר הפוסט הוא פָּלִינְדְרוֹם. לא שזה יוצא דופן, שהרי כל עשרה פריטים נוצר פלינדרום, אבל...

הנושא החם שלנו הוא: ספרים ארוכים שקראתם

הספקתי לקרוא את הפוסט של מוטי, וראיתי שיש כמה ספרים ששנינו קראנו, וישנם רבים שהוא קרא ואני לא.

מהו ספר ארוך? זו שאלה חשובה. האם ארוך נמדד במספר עמודיו? אם כך מודה ומתוודה, שכיום, למעט ספרי עיון, מחקר עבי כרס אין סיכוי כמעט, שאקרא ספר שאורכו מעל 300 עמודים. אין לי סבלנות.

לדעתי, ספר ארוך הוא גם ספר שמעלה נושאים מורכבים ובכך כופה על הקורא חשיבה, לפעמים מחקר עצמאי מקביל לכתוב בספר. אבל, אני מקבל את ההגדרה הגמישה של מוטי, ומצמצם אותה מעט: ספר שאורכו מעל 400 עמודים הוא כנראה ספר ארוך.

 אתחיל בהתחלה בהתחלה. הספר הארוך הראשון שקראתי בימי חיי היה התנ"ך. את כל כולו על כל 24 ספריו.

המפגש האמיתי שלי עם ספרים ארוכים היה בסדרת האסופית, אן שירלי: סדרת "האסופית" (במקור: Anne of Green Gables) מאת הסופרת הקנדית לוסי מוד מונטגומרי (L. M. Montgomery) כוללת 8 ספרים שמתארים את חייה של אן שירלי מגיל ילדות ועד לבגרות וילדיה. בהמלצת אמי. את כל כולם קראתי, בהנאה גדולה.

ואם סדרות מגדירות "אורך" של סיפורים, לא אשכח את ספרי איניד ברייטון:  סדרת "החמישייה הסודית": סדרת הרפתקאות על חמישה ילדים וכלבם הפותרת תעלומות.​

סדרת "השביעייה הסודית": סדרה המתמקדת בשבעה ילדים המקימים מועדון סודי ופותרים תעלומות.​

זוכר את אייבנהו שהזכיר מוטי בפוסט, אך רק את השם. 

קראתי גם סדרות שכתב און שריג: סדרת "דנידין הרואה ואינו נראה": סדרה פופולרית על ילד שהופך לבלתי נראה לאחר ששותה נוזל סגול שהמציא פרופסור קתרוס. דנידין משתמש ביכולתו כדי לעזור למדינת ישראל ולהילחם באויביה.​סדרת "השביעייה הסודית שלנו": סדרה המתארת חבורת ילדים הפותרים תעלומות שונות.​

בתיכון, דומני שספרים ארוכים היו "משאת נפש" של חבורת הקוראים [נו, טוב - זה ביה"ס ל"יורמים", היינו במגמה מובהקת של מד"ר, אז לא לקרוא, באמת??!!]

מבחינתי הארוכים היו:

אבא גוריו של באלזאק, ואז כאחוז דיבוק בכל הספרים שהוא הגדיר כחלק מ"הקומדיה האנושית" יצירה בת 90 ספרים. לא, לא קראתי את הכל. אבל אם סדרה נחשבת כ"סיפור ארוך", הרי קראתי בהחלט.

ממנו לקלאסיקה הרוסית המרחק היה קצר:

אנה קארנינה, מלחמה ושלום של טולסטוי

החטא ועונשו*, האחים קאראמזוב של דוסטוייבסקי. ואם כבר, אז תרשו לי להמליץ על  וידויים מהמרתף והקוביוסטוס שלו.

לא אשכח את ימי צקלג של ס. יזהר, הקשה מנשוא לקריאה, את יוליסס של ג'יימס ג'ויס גם קשה מאוד לקריאה, בעקבות הזמן האבוד של מרסל פרוסט [התרגומים שיצאו בעברית בלבד].

באמצע שנות העשרים חזרתי אל אהבותיי הגדולות - מיתולוגיות וספרות פנטזיה ומד"ב.

קראתי בפעם השניה את תרגום המופת של שאול טשרניחובסקי ** לאיליאדה ולאודיסאה, שקורא ישראלית או בוגר מערכת החינוך הישראלית לא יצליח לקרוא כיום ללא מילון זמין, ואו אז קפצתי לעולם המפואר של ספרות פנטזיה אפית, כמו: סדרת המופת של ג'ר.ר. טולקין חבורת הטבעת או שר הטבעת, סדרת המופת של אסימוב על רובוטים בעלי AI המוסד***, וכמובן את שתי הסדרות של אמבר שכתב זיזלני: מחזור קורווין ו-מחזור מרלין. [אב ובנו]

בין לבין נפגשתי עם ארץים המופלא של לה גווין , רק שלושת החלקים הראשונים, לא ויתרתי לרגע על אנדר של אורסון סקוט קארד [אס"ק בפי מעריצים]. מודה ומתוודה שקראתי רק כמה יצירות מתוך השפע שנכתב.

 ואז פגשתי את יצירת המופת, בעיניי לפחות חולית של פרנק הרברט. לא סופר עמודים של כל ספר, אבל הסדרה הזו התפתחה הרבה מעבר לספרים שכתב הרברט עצמו. אצל הרברט וממשיכיו, הרובוטים הם אויב האנושות והם כופים על האנושות קפיצה אבולוציונית מרשימה. עם זאת, גם בספר האחרון של הסדרה, כשמתברר מי הוא "קפיצת הדרך" האמיתי, הרובוט הכי אנושי שנוצר מעתיק תודעתו לתוך תודעת "קפיצת הדרך". [הומאז' לדניל של הרברט? לך תדע]

אינני יכול להתעלם מספרות מחקרית שקראתי כמו: הסיפורת העברית  1880 - 1980, 5 כרכים גדולים שכתב גרשון שקד על התפתחות הפרוזה האומנותית בישראל. מפעל מופת, שמעטים דומים לו.

לא אשכח את כרכי דובנוב על ההיסטוריה, דברי ימי עולם, ובוודאי לא אשכח את החיבור ההיסטורי המופלא של שלום "מצווה הבאה בעבירה"

אני רוצה לסכם בשניים, ארוכים, קשים לקריאה, אבל הרווח מקריאתם גדול מאוד:

עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

עדי אופיר , לשון לרע

- - - - 

* תיאטרון הגשר מעלה עיבוד מבריק של הרומן הקשה הזה. צפינו בה אתמול. הצגת תיאטרון ברמה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים לקבל מהתיאטראות המוסדיים הרציניים. החטא ועונשו

** פרס שאול טשרניחובסקי לתרגום מופת מוענק מדי שנה

*** סדרת המוסד של אסימוב איננה הראשונה שעוסקת ברובוט בעל תבונה אנושית [כולנו הרי מכירים את "הגולם מפראג" או את גלתיאה מהמיתוס היווני], ההבדל המהותי, שה-ב"מ בסופו של דבר מצילה את המין האנושי, ורוצה להפוך לאנושית בעצמה!

483 - רח' שז"ר - רמת-גן, שביל סובב איתנים - הרי ירושלים "אביב חדש הגיע"

 אי אפשר להתעלם מהפריחה הפרועה בחודש הזה. אתמול חזרתי מחבר הביתה, ולא עמדתי בפיתוי - שלל צורות, צבעים.

רח' זלמן שז"ר, שכון הצנחנים, רמת גן, 3.4.25

כל הפרחים לדעתי הם פרחים מבויתים, כאלו שנשתלו בשולי הגינות ע"מ ליצור "גדר טבעית".

שביל סובב איתנים או שביל הטייסים, הרי ירושלים, 4.4.25

שביל הליכה יפהפה סובב כיפת ההר, סביב בית החולים "איתנים". העוצמה של הטבע, אין לי מילים אחרות, הפריחה הפרועה, הנוף של ההרים הירוקים.

כפי שתשימו לב, צילמתי פרחים עם המאביקים שלהם. תיכף אציג שתי תמונות בולטות. כמו כן פריחת הרקפות, מרבדי רקפות. כבר שנים שלא זכיתי לראות רקפות טבעיות, אלה שלא הונדסו, הואבקו מלאכותית ונועדו למשלוח לארצות הקור.

ומקטע קטנטן מאזור צמיחה גדול יותר

ב- 2.4.25 עברתי על פני "בית מעריב", רחוב קרליבך. הרחוב עצמו, רחוב בגין, שודרג. בצדו השמאלי [בואכה דרום תל אביב] תחנות הרק"ל. בצד השני הבנין היפהפה הזה, מעליו מתנשאים שלושה מגדלי מגורים של האחים גינדי. ויתרתי עליהם בעריכת התמונה.

482 - בקבוצה כאן יש הרבה אנשי מחשב

 הנה בדיחה שמצאתי בקווארה, די מצאה חן בעיניי

Yash Van

 · 

לעקוב

מדען, חוקר סייבר ומדעי המוח, מלמד חשיבה המצאתית8 שעות

למה למתכנתים אין חוש הומור?

למתכנתים דווקא יש חוש הומור, הוא פשוט מגיע עם תיעוד גרוע ויותר מדי תלויות.

אבל אם נחפש תשובה יותר טכנית, הנה כמה סיבות אפשריות:

1. הם תמיד מחפשים באגים בבדיחות – אם הבדיחה לא קומפיילה בראש שלהם, היא לא מצחיקה.

2. הם רגילים לשפות פורמליות – הומור בנוי על דו-משמעות והפתעות, אבל מתכנתים רגילים לשפות שבהן כל פסיק לא במקום גורם לקריסה.

3. הם צוחקים, אבל בלוגים – לפעמים ההומור שלהם כל כך low-level שאי אפשר לראות אותו בלי דיבאגר.

4. הם אוהבים דאחקות על ג’אווה – אבל לא מבינים למה אנשים אחרים לא נקרעים מצחוק כשאומרים להם ש”ג’אווה זה לא ג’אווהסקריפט”.

5. כי החיים שלהם הם בדיחה מספיק טובה – דדליין בלתי אפשרי, באגים שמופיעים רק בפרודקשן, והעובדה שהם מבלים יותר זמן בסטאק אוברפלו מאשר עם משפחה.

בקיצור, חוש הומור יש – הוא פשוט עטוף בסוגריים מסולסלים. } :) {

הנה דוגמה:

שאלה: למה המתכנת טבע בים?

תשובה: כי הוא לא מצא את ה-float!

(ואם זה לא הצחיק אותך, נסה להריץ אותו ב-debug mode…)

עוד דוגמה אחת:

שני מתכנתים מדברים ביניהם:

• “שמע, אשתי אמרה לי ללכת לקנות חלב, ואם יש ביצים – להביא שש.”

• “נו, ומה עשית?”

• “קניתי 6 חלב, כי ראייתי שש ביצים.

https://www.facebook.com/groups/1424456227795524/posts/2602801426627659/

481 - האם התודעה משפיעה על ההוויה?

 חברי הטוב, דוד ש. שאוו העלה פוסט בו טען לקשר סיבתי בין רעידות אדמה לבין אירועים בין בני אדם, או בלשונו:

"לכאורה, מה הקשר בין אסונות טבע לבין תודעה, ובפרט לתודעה של מערכות יחסים? אבל האמת היא שהקשר עמוק מכפי שנדמה. ממש כפי שגוף האדם מגיב ללחץ נפשי באמצעות מחלות, כך גם האדמה עשויה להגיב ללחץ קולקטיבי. המתח שנצבר בתוך עם, בתוך חברה שלמה, חייב למצוא דרך להשתחרר – בין אם במלחמה ובין אם באירועים דרמטיים אחרים..... ישראל, למודת מלחמות, חוותה שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר. אך האם זה היה מספיק? האם האנשים כאן הצליחו באמת לשחרר את הפחד, או שדווקא נשארנו קפוצים, מכווצים, לכודים בתוך חרדה שממשיכה להדהד?

על כך עניתי לו:

 אני מתקשה במציאת קשר סיבתי-חומרי בין אירועים בין בני אדם לבין תנועת לוחות טקטוניים, שהרי בטרם היות אדם היו אירועים כאלה, שיש לנו עדויות גיאולוגיות עליהם.

הדיון האם התודעה/השפה מייצרת מציאות ארוך כימי קיום ההומוספיינס, אני חושב. תשובה ממשית אין עליו, אם כי די ברור, שאין ביכולת התודעה לשנות את המציאות הפיזיקלית. היום לאחר קריאה עמוקה בכתבי לאקאן, ולאקאן מפריד בין הסמלי לבין הממשי וטוען בתוקף שאצל האדם, ודוק הומוספיינס, יש קדימות לוגית לשפה[סמלי] ודרכה, ורק דרכה, הממשי מתפענח, אם בכלל. ועדיין אינו טוען שהתודעה משפיעה על המציאות, או בניסוח גס יותר: התודעה מייצרת מציאות. [יש להם לפסיכואנליטיקאים שמות לאמירות אלה].

או במלים אחרות

אם קראת את קאנט אז ברור לך שאין ביכולתנו לראות את המציאות "כמות שהיא". ברם, אבל, אך מכאן ועד הסבר רעידות אדמה כתגובה של כדהו"א להתנהגות בני אדם, כמוה כהסבר אחרי אסון הרכבת הגדול אסון הבונים ב- 1985, שאחריו שר הפנים דאז פרץ קבע שזו תוצאה של חילולי שבת, לא פחות!

וצעד אחד קדימה, אתה טוען: התודעה משפיעה על ההוויה, וזו אכסיומה.  הוויה איננה רק מציאות אלא, "הוויה" היא מונח רב-משמעי המתאר את הקיום במובן הרחב, את המציאות האישית שלנו ואת האופן שבו אנו נתפסים על ידי אחרים. בהקשר הזה, אין פסול בזיהוי תודעה משפיעה על ההוויה. עם זאת, כמה שנרצה, לא נצליח להפר את המציאות החומרית והחוקים על פיהם היא פועלת, והשפעה עליה מבוצעת ע"י פעולות בחומר. אפשר באופן שכלתני לראות קשר בין תודעה לבין פעולות הנגזרות ממנה, בהחלט, אך מכאן ועד השפעה על הלוחות הטקטוניים המרחק גדול.

אני יכול לקבל את הטענה: שפוגרום אוקטובר 2023 הוא "שחרור אנרגטי דרך האירועים הקשים של ה-7 באוקטובר." האם מחכה לנו רעידת אדמה עקב כך??

https://www.novakid.co.il/blog/consciousness-the-mystery-of-what-consciousness-is-explained-to-children/