רציתי לספר לכם, שאתמול בת זוגי ואני הלכנו ברגל ל'הבימה' וצפינו בהצגה "מרי סטיוארט" שכתב פרידיריך שילר, ושהועלתה בפעם הראשונה על במה ב- 1800, כנאמר במפנה המאה ה-19.
אין לי הרבה מה להגיד נגד או בעד.
בשל קטנוניות בלתי נסבלת שלי, ובשל הטריק המודרני-הטכנולוגי של שימוש במצלמת וידיאו והקרנה מיידית על מסך, נאלצתי לחזות מקרוב בפניה של השחקנית מאיה מעוז, ששיחקה את אליזבת הראשונה.
לצערי, הגב' מעוז מבטקסת את פניה עד חוסר יכולת להביע רגש מינימלי באמצעות שרירי פניה, כמו כן שפתיה מנופחות, וזה נראה ממש נורא בתצלומי התקריב של מצלמת הוידיאו. כך היא נאלצת להמציא סדרת ג'סטות באמצעות ידיה ע"מ לבטא רגש בסיסי. לצערה מולה משחקת שחקנית מצוינת בשם ליליאן ברטו, שאפילו מזילה דמעות במהלך ההצגה, ובהחלט, בהחלט היא שחקנית יותר טובה.
אבל -
ההצגה מבוססת בעיקר על מונולוגים ארוכים, נאומים במלים גבוהות - אפילו המתרגם המוכשר מאוד, דורי פרנס, של המחזה לא צלח את משוכת המשלב הלשוני של שילר - בענין סוגיות גדולות של שלום-מלחמה; היות אשה; רצון חופשי; דת ומדינה . יש בה נגיעות רציניות למה שקורה אצלנו. היא שייכת לסוג ההצגות שהרחיקו אותי בעבר מהתיאטרון בשל ה"מלאכותיות" הרבה שבהן, הדיבור שאינו "אנושי", המאמץ של השחקנים למצוא בעצמם משהו שיתאים ל"גדולה מהחיים" של הדמויות, לפעמים לריק.
ממליץ לחובבי הז'אנר הבומבסטי, הטרגי, השייקספירי.
ולשם שינו אין עירום, למעט חשיפת הטורסו של מורטימר הצעיר והחתיך - אחח, הנעורים היפים האלה.
בעקבות הערה של עדי - אני מוסיף את סיכום הרשימה של ננו שבתאי מ'הארץ' על המחזה:
"כך או כך, אלדר גוהר גרויסמן ביים הצגה מרשימה וראויה לשמה. היא אנרגטית מאוד ושומרת על מתח רב ועניין לכל אורכה. המשחק העוצמתי של ברטו ומעוז הוא העיקר פה, בהמשך לטקסט הנפלא, בתרגום הקולח של דורי פרנס. ברטו מרשימה במונולוגים מלאי תפניות וטיעונים, ארוכים אך לא משעממים לרגע, ומעוז מצטיינת במבע רגשי עז כל כך, שלעתים מתחשק להניח יד על כתפה ולהרגיעה. זהו משחק אקספרסיבי מאוד, שאנו פחות מורגלים בו. יחד עם הרטוריקה שנבנית היטב, יש בו גם משהו משוחרר ופראי, וזה שילוב נהדר. ייתכן שחלק מהקהל יחוש שהוא מוגזם מעט, אך נדמה לי שקשה שלא להיסחף אחרי שתי השחקניות המלכות הללו, תרתי משמע."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה