הנושא החם בשרביט הוא "הסכם השלום" שנחתם בין רה"מ לבין טראמפ.
עוד בטרם השתתקו קולות "השמחה", כבר עלו קולות חוסר האמון בשניים האלה, ורבים גם השתכנעו שמטרת הטקס, בטח מבחינת ביבי, הוא יצירת מצג של תקווה, ולזכות ביומיים של בועתיות מלאה, מנותקת מכל העולם, ערב יום כיפור ויום כיפור.
אין לי מעבר לכך הרבה מה לומר.
נר הזיכרון שקניתי הוא ל- 72 שעות, כך שרק היום יסיים את חייו, ויגמור לציין 52 שנים מ- 1973.
זו הפעם הראשונה שאני רואה סרטון זה.
לבי לבי לנערה, אישה כיום, ששכלה את אהוב לבה.
השרביט שואל את השאלה הנצחית " אז איפה אתם עושים את החג?"
אצלנו מעולם לא היתה בעייה.
גם ד' וגם אני מגיעים מבתים שמעולם לא ערכו בהם סדר, לא עסקו ב: "אצלי-אצלך" - אולי בגלל שגם אם ד' ואמי בנות יחידות, ואבי ד' ואבי אחיהם לא היו פרטנרים נוכחים. הורים, זה מכבר נפטרו או חיו בארצות רחוקות.
משנפגשנו ד' ואני והחלטנו על המשך חיים משותפים נעשתה חלוקה ברורה:
בשמחת תורה [אל תשאלוני למה ומדוע] הורי ד' אצל הוריי, ואבי מבשל כדרכו, ובליל הסדר, שמעולם לא נערך באמת, אצל הורי ד', ואמה מבשלת כדרכה. אחיי מעולם לא היו אופציה למפגש כלשהו, לא דתי או דתי, אז גם בעיה זו נפתרה, אם בכלל היתה בעיה.
מעולם ולעולם לא אנקה את הבית בכפייתיות כפי שיהודים חרדים ואחרים מנקים את ביתם לקראת הפסח. מבחינתי זה דומה לטרפת יום כיפור, אני מבקש סליחה תמיד, והבית שלי נקי כפי שצריך עפ"י אמות המידה שלנו.
כשרות? לא להצחיק אותי.
אבל כמו שטליק כתב, מאז שאנחנו מוזמנים לחתני, אני קורא בהגדה, חובש כיפה. אמנם לא שותה יין קידוש או אוכל מהחרוסת ובוודאי לא אוכל את כל המאכלים למעט ירקות והרבה.
מצחיק את ד' ואותי - אנחנו מכירים היטב את שירי ההגדה, בצורתם הארמית ובצורתם העברית. יש לי תפקיד קבוע לספר את סיפור יציאת מצריים לפני תחילת קריאת ההגדה, ואני מצחיק את עצמי בכך שאני עורך "אקטואליזציה" מתאימה לילדים [אני נמנע מפוליטקה בכל מחיר!] אמרתי ל-ד' שבילדותנו הורינו לא פחדו מ"הדתה", ובבתי הספר לימדו "תרבות יהודית" ללא "אלוהים", וכך ובגלל זה אנחנו יודעים הרבה יותר מנכדינו או צאצאינו.
חג שמח
יום כיפור בערים חילוניות הפך זה מכבר ל"חג האופניים". קשישים כילדים מנצלים את הכבישים הריקים לרכיבה על אופניים. במיוחד במטרופולין דן בין הערים: תל אביב, גבעתיים, רמת גן [לא יעזו להכנס לבני ברק], בת ים.
הנכד שלי קיבל הדרכה אישית צמודה מאימו ע"מ שלא יזדקק לגלגלי עזר - ואכן כבר ראיתי תמונות וסרטונים.
כהרגלי מדי יום לצאת להליכה הקבועה שלי שמתי לב שהרחובות לא היו מוצפים בבני אדם. היו התגודדויות, חבורות של ילדים ומעט הולכי רגל כמוני.
עדי בבלוג שלה, תיירת אחרת, ציינה בפוסט שלה - יום כיפור והמלחמה- את הדממה הלא אופיינית ליום כיפור.
דממה בגבעתיים לא היתה.
הנה כמה תמונות
.jpeg)
.jpeg)
הנושא החם הוא
