המורה הגדול שלי ביחס לגמלאות היה אבי ע"ה. אמי מעולם לא עבדה במקום מסודר, לכן "גמלאות" לא היה מושג בעל משמעות מבחינתה. עם זאת, משהתרגלה במשך שנים ארוכות שהיא לבד ימים שלמים, לא ממש התלהבה מכך שהוא [ כן, כך בפיה ] יסתובב לה בין הרגליים.
כך, אבי התנדב כל שנות הפרישה שלו, עד התאונה שעבר במשרדי קופ"ח, היה גזבר ארגון "יד לבנים" בירושלים, והיה מאושר. עד התאונה. התאונה אירעה כבר אחרי ש"היא" נפטרה, והוא הפסיק לעבוד, ובחר לא לצאת יותר מהמעון המוגן/מחלקה סיעודית, התבייש בכיסא עליו ישב.
הוא היה צלול כבדולח עד ליל מותו, ומת בשנתו.
אחי הגדול פרש בגיל 57. נמאס לו, זהו. היוון את כל כספיו, השקיע בחוכמה היכן שהשקיע והתחיל לחיות חיים ללא מסגרת. רעים החיים האלה היו לו. הוא השתעמם, הלך לכל מיני קורסים שהולידו כלום, הסתבך בסכסוכים משפחתיים שלא לצורך, וחייו עם רעייתו מלאו מרורים. עכשיו הוא בודד, כי רעייתו חלתה באלצהיימר מייד לאחר שיצאה אף היא לגמלאות [ עצמאית, פעילה מאוד].
ואני, זוכר את עצמי מביט בקנאה בעמיתיי לעבודה עת פרשו להם. חישבתי תמיד את היחס בין גיל הפנסיה לבין הוותק שמאפשר יציאה לפנסיה מוקדמת. לצערי יציאתי לפנסיה מוקדמת היתה סביב רצון של מנהלת ביה"ס להיפטר ממני לגמרי, אבל משלא יכלה, יצרה "חוזה פרישה מוקדמת" [לאחר שטינפה אותי מכל כיוון אפשרי, מידע שהגיע בדיעבד ומאדם לא אינטרסנטי.] שהתאים לי. אחרי 35 שנות עבודה קשה, מלאה בקשיים כלכליים, נפשיים, רוחניים עברתי לעבוד 8 שעות הוראה בכיתה ועוד 6 שעות הוראה יחידנית, השתלמויות וכו'
נולדתי מחדש. בשנים הראשונות לא רציתי לפרוש, כי לא הגשתי לבחינות בגרות. מי שלא הגיש לבגרות לא מצליח להבין את רמת הלחצים המופעלת על המורה. סופרים לו שעות, מחייבים אותו לעבוד בפועל שעות "אוויר", לתגבר בחגים, להיות כפןף לפיקוח אכזר, לבדוק בחינות בלי סוף. הסיוט הזה לא התקיים במשך חמש שנים. נרגעתי לאט. הפעלתי כישורים אחרים שלי. בשנים האחרונות לאחר תחינות של מנהלת ביה"ס [חדשה ומקסימה] הסכמתי להגיש לבגרות. נכון לקח לי 3 שנים לומר: לא עוד!
הדבר הראשון שחייבים להתרגל אליו בגמלאות - אין שום סיבה אמיתית, למעט הגוף והביולוגיה שלך, לקום בבוקר. שום דבר אינו דחוף! מה שלא תעשה היום, תוכל גם מחר. זו הרגשה מסחררת לגמרי. כל יום כשאני "נלחץ" על שלא "עשיתי-כתבתי" מייד אח"כ אני צריך להירגע, אף אחד לא מחכה לך, שום דבר לא יקרה.
עליי ליצור את המסגרת שלי, כי אני אדם של "מסגרות". אני נאלץ בפעם הראשונה בחיי להפוך ל"על אדם", ליצור את חיי, את חוקיהם, גבולותיהם בעצמי. לפני שנים, כשהססתי אם ללכת לפסיכיאטר בשל הפרעת החרדה שלי [אז לא היה לזה שם, אלא רק תופעות גופניות איומות] אמרה לי זוגתי: "אריק, החרדות לא תעלמנה, רק המוקד/הסיבה/הסיפורים ישתנו בהתאם למצבך". אז אני ממשיך עם התרופות, שמקלות על חיי.
לעת עתה, אני מחכה ל- 1 בספטמבר לראות איך אגיב, כשאדע שלא צריך לקום בבקר, שלא להכין כריכים ושתייה, שלא צריך למהר ע"מ לפגוש את עמיתתי. ושלא אפגוש את הילדים האהובים עליי.
שנה טובה
