ישנו פתגם אהוב עליי מאוד שאומר: השטן נמצא בפרטים הקטנים.
הפתגם עצמו מתיחס לתוכנית גדולה שמתפרקת בגלל אותם פרטים קטנים, לכאורה טפלים, כמו אותה מכה בזרת הכף הרגל - ולפתע.. הכל הופך נורא.
חשבתי שליד מניית הדברים המשמחים אותי, אציג את אלה שמעציבים אותי:
- אני עצוב כשאני רואה ילד בוכה
- אני עצוב כשאני רואה גור חתולים, עיניו דלוקות והוא קורא לאמו, שלא באה
- אני עצוב כשאני רואה ערימת זבל בפינת הרחוב
- אני עצוב כשאני פותח את המקרר ורואה שאין יותר עגבניות
- אני עצוב כשאני קורא שיר או ספור גרועים
- אני עצוב כשמבקשים ממני חוו"ד ספרותית אבל נעלבים ממנה
- אני עצוב כשאני תופס גבר או אשה משקרים
- אני עצוב כשאני רואה ילד או ילדה מפחדים מהוריהם
- אני עצוב כשאני מריח בהבל פי נער/ה שלא אכלו ארוחת בוקר - כי אין
- אני עצוב כשאני רואה את העובדים הזרים מחטטים בייאוש בערימות הבגדים ליד הביגודיה של ויצ"ו
- אני עצוב כשבת זוגי חולה, כשילדיי חולים, כשנכדיי חולים
- אני עצוב כשחבר או חברה הולכים לעולמם בטרם זמנם
אני מבחין בין עצוב לבין המחלה שלי, שהופעתה אינה תלויה בתודעה שלי, שהרי שמחה ועצב הם רגשות הקשורים לתודעה שלנו, כמו מחשבות.
אני גם מבחין בין המצב הפוליטי לבין העצב שלי, כי המצב הפוליטי כופה עצמו עליי, לא מאפשר לי לברור ולהבין היטב ולעומק את רגשותיי.
https://me-l.co/cekeqky6
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה