האמת, שלא הכמות חשובה אלא האיכות, אומרת זוגתי. אם זו הליכה במישור זה דבר אחד, אם זו שחייה בים נגד הרוח זו איכות אחרת, ועלייה קשה אף היא מאמצת את הגוף.
אני עצלן גדול. אני לא אוהב להזיע ובטח לא להתאמץ גופנית. [כך האיש שהמורה לספורט האמין שיהיה אצן בינלאומי, שהמורה לבלט ואחריה לריקוד מודרני האמינו שיהיה רקדן מהולל] אבל המציאות אכזרית מאוד, ואם אין בי רצון לרגליים מתנפחות בגלל סוכרת, לאובדן ראייה ושאר חוליירעס, אני חייב, ממש חייב להתעמל, אני קורא לזה, ללכת לפחות שעה אחת ביום.
לא, אני לא אלך בנעלי ספורט, ולא אעשה תחרות עם הזמן, ולא אגיע הביתה על סף עילפון בגלל הקצרת [שנובעת מעישון מגיל 13 עד גיל 50]. אלך ברחובות גבעתיים רמת גן, אנצל את העליות והגבעות של גבעתיים. באותה הזדמנות אשלים קניות, אציץ בחלונות ראווה, ואגיע ל- 6000 צעדים, שזה בערך 4 ק"מ הליכה.
כן, אני יודע שיש כאלה שרצים כל בוקר 10 ק"מ, שיהיה להם לבריאות. אני רואה אותם לפעמים עוברים לידי, חצי מעולפים, מסוממים מרוב עייפות וחומצת חלב בשריריהם. האם הם יהיו יותר בריאים ממני? אולי בהתחלה הם יותר בריאים, אבל הגנטיקה והמחלות הפתאומיות ממיתות חלק מהם באמצע ריצתם.
כך או אחרת - הגעתי לכיכר אורדע, או כיכר ביאליק ברמת גן, שעברה מהפך משמעותי ביותר. מפח זבל מטונף, מפסל משורר עטור לתפארה בחריוני יונים, ממעט מקומות ישיבה ומופעי בידור לילדים עם סבא טוביה ברעש של מיקרופונים לא מכוונים הכיכר הפכה פניה לכיכר יפיפיה, בנויה היטב, מלאה במקומות ישיבה, לא צפויים.
החלטתי לצלם ולשתף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה