127 - רשימות של מורה

השבוע כיתה יא' נבחנה על הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.  כיתה יא' היא כיתה שתיגש לבגרות בסוף השנה, לכן ישנה חובה להכין אותה לבגרות בספרות. יתכן, שאולי יוחלט במשרד החינוך לאפשר את הבחינה כבחינה פנימית ולא חיצונית, עדיין נדרש לתת הסברים, לשלוח מחברות לבדיקה.

לקראת הבחינה, הכנתי את התלמידים לקראתה. קראנו את הסיפור. סכמנו אותו, עסקנו בכל הנושאים שנהוג לשאול עליהם. הרחבתי והקרנתי בפניהם את הפארודיה המופלאה על סרטי בלהה - מופע הקולנוע של רוקי (באנגלית: The Rocky Horror Picture Show) 

למרות התנגדותי [ אבל הנושא נחשב כ"חובה" כמו השיר של לאה גולדברג "האמנם" - מוכר יותר כ"את תלכי בשדה" - תגובה ראשונה של הישוב בארץ לשואה] הסברתי היטב את המושג "אלגוריה" או בעברית "משל ונמשל". אני אוהב להיעזר בתנ"ך כשאני מלמד, כי יש בו משלים עסיסיים, סיפוריים ומרתקים. יש גם הסבר בתנ"ך, לא פחות עסיסי וחד, כלומר נמשל.

אז תמיד - משל כבשת הרש, משל האטד שרצה למשול. לפעמים כשנחה עליי הרוח, אז קצת ממשלי לה פונטיין או קרילוב. הסיפור פוענח באמצעות טבלה - 

פרט בסיפור - משל	פרט במציאות - נמשל
סכין	סכנה מהותית בתרבות הגרמנית

טבלת פיענוח האלגוריה בסיפור –

האדונית והרוכל

במבחן הופיעה שאלה שנוסחה כך:

מהי אלגוריה? הסבר את המושג והדגם באמצעות הסיפור "האדונית והרוכל" מאת ש"י עגנון.

כולם רצו לענות על השאלה, כי היה בה רק סעיף אחד [ את האחרות בחרתי על פי רמת הפירוק שלהן לשאלות משנה]. עברתי אחד אחד ושאלתי - אתה יודע מה זו אלגוריה?

התשובה - לא, אבל אתה תסביר לי, נכון?!

126- רשתות חברתיות - אני והן

רק לפני שבוע הצטרפתי ל- LINKEDIN , וכבר זכיתי בשתי זכיות - האחת פגשתי עמית לשעבר שהתברר שהיה שכן של אחד מחבריי הטובים ביותר בילדותו, ומכיר את אחי ז"ל. ריתקה אותי העובדה שאין לי זכרון מכך ששוחחנו על אחי, ויש לי תמונת פניו, כך שבטוח נפגשנו.

הזכייה הבאה: שלוש הצעות עבודה מעכשיו לעכשיו. תגיד כן, וקדימה.

אז אין לי תלונות, למה שיהיו לי?

נכון, הסיבה לבואי ללינקדאין מסרב להענות לפניותיי, וכך אני נשאר תוהה האם הוא נפטר [בכל זאת הוא ב- 20 שנים לפחות מבוגר ממני] או סתם לא מעונין לשוחח.

את חיי באינטרנט התחלתי בשנת 1995. אבי ע"ה קנה לי מחשב יקר, הראשון שלנו. התחברנו לרשת, מחירים שכיום לא היו עוברים - אבל אז, חישבנו דקות שימוש וכו' רשתות חברתיות היו אז "יוא"ל" אתר האינטרנט - הפורטל - של עיתון הארץ. הבסיס היה פורומים סביב נושאים שונים. היתה רשת נוספת, אבל לא השתמשתי בה, בה היה מודרטור של פורום, ואנשים נכנסו או יצאו על פי רצונו.

אח"כ גילינו את הצ'ט, את פורטלי: נענע, וואלה, תפוז, אורט. מנועי החיפוש הרציניים והגדולים, יאהו למשל. הדפדפן של "ווינדוז" וכו' וכו'

אין לי פסיק טענה כנגד אף רשת חברתית. לא היתה לי אז בראשית טענה, למעט איטיות התעבורה של המידע. כבר אז ידעתי, ובמקומות רבים הזהירו כנגד אובדן ה"חירות" בשל מסירת פרטים אישיים. עד לפני כשנתיים אף לא קניתי דרך האינטרנט, אבל מאז.. הרבה מים זרמו ועדיין, אני מקווה, זורמים בירדן.

אני קורא את כל הכתבות, את "שליטת צוקרברג" על התודעה, על העדפת הטכנולוגיה על בני אדם, על שימוש לרעה ברשתות [שאיננה אחריות הרשת! הסכין מעולם לא מחליטה לדקור כידוע], על מכירת "הסודות" ליזמים ולמוכרנים, על כך שפורטל [אטרף ] נפרץ וכל הסודות של כולם מתאווררים בעולם הרחב.

אני גם קורא על הטרדות מיניות, אונס וירטואלי, פרסום סרטים אינטימיים, על סחיטה לצורך כופר. ואני שואל: אם בני אדם העבירו את חייהם לרשתות הדיגיטליות השונות [עד כדי אפשרות של חיים מלאים - כולל סקס עצמוני - מול מסך המחשב, הנייד, המשקפיים החדשניים] מדוע שכל פשעיהם, סטיותיהם יישארו מחוץ לרשת.

אני לא מקורי.

ישנו סרט, לא זוכר שם, ישנו רומן מד"ב, לא זוכר שם, שזה הנושא שלהם, המלא. ברומן אדם שוקע לתוך תיבה בסגנון סרקופג, מלא בנוזלים מזינים, אפשרויות מלאות לחילוף חומרים פנימי וחיצוני ונשימה מלאה, לכמה חודשים בהם הוא חי בעולם וירטואלי, אולי אפילו מספק מהעולם החיצוני. ברור לכם, שהעלילה היא עלילת פשע, והגיבור נתקל בבעיות תחזוקה אישית ועוד מכשולים רבים המצביעים על הממשק חיים-וירטואליה-טכנולוגיה-ביולוגיה-פסיכולוגיה. הסרט מבוסס על משחקי מציאות מדומה, בה מרכיבים משקפיים [נכון, כמו בקניון] וישנה משימת חיפוש "קווסט" היה פיצ'ר אהוב בגוגל, ועל מורים שהתקדמו לאינטרנט מעבר למסמך ממוחשב בלבד.

אני בעד כל הרשתות החברתיות.

אני בעד הכשרת ילדים מגיל אפס לשימוש נאור ברשתות, כמו שמלמדים אותם לא להכניס אצבע לשקע או ללהבה בוערת, או כמו שמלמדים אותם להסתדר בג'ונגל האורבני בו הם חיים.

125 - בגרות בספרות

ישנם דיבורים רבים בעד/נגד בחינת הבגרות בספרות. הקורונה לימדה אותנו, שבאמת באמת לא חייבים בחינת בגרות בספרות. לפי העיתונות הנטייה כיום היא לחייב 5 בחינות כלהלן:

מתמטיקה, אנגלית, לשון עברית, מקצוע הומניסטי אחד מהאשכול - אזרחות,  היסטוריה, תנ"ך, ספרות ומק3צוע בחירה. יש דיבורים על לימודי מחשב או תכנות כמקצוע חובה.

אני כמובן עסוק בענייני הספרות.

בפורום המקצועי שלנו, העלתה  בר גורדון [ ד"ר לספרות, מורה וותיקה לספרות ומגישה לבגרויות בספרות, עמיתה אהובה מאוד ] את דבריו של פרופ' אפרים פודקסיק, מומחה ללימודי פוליטיקה. 

אני שמח להביא קטע מדבריו, כפי שהעלתה אותם בר גורדון -

"לעומת זאת, מהות לימודי הספרות בבתי הספר היא בכך שכל התלמידים ילמדו את אותם הטקסטים. והסיבה לכך איננה רק חיצונית, כמו נניח גיבוש החוסן החברתי, אם כי גם הוא חשוב. הסיבה טבועה בעצם אופיה של הספרות - ספרות יכולה לפרוח רק במצב שיחתי, והשותפות בידיעת הקורפוס המרכזי של טקסטים (קורפורס שוודאי מתעדכן עם הלך הזמן אך בכל נקודת זמן ספציפית חייב להישאר אחיד), היא התנאי ליכולת של החברה לתחזק באופן מתמשך את השיחה."

על כך עניתי בתשובה ארוכה משלי -

לצערי הכותב משקף חוסר הבנה בסיסי של הספרות במערכת החינוך הישראלית. טקסט יסודי אחד ומרכזי נלמד והוא התנ"ך מגן הילדים ועד התיכון. 

הספרות פורחת רק במצב שיחתי, הוא טוען להצדקת "בחינת בגרות" - כל קורא משוחח עם הספר שהוא קורא. מהי האיכות העודפת של שיעור ספרות משעמם? בימים טכנולוגיים כאלה הוא ימצא דיונים ושיחות מרתקים תחת כל דיגיט רענן. 

מי יקבע מהם יצירות התשתית שחובה שיפרחו במצב שיחתי? מדוע שלא יפרחו שירי החשק, שירי ההלל, שירי הגינוי, שירים מלאי הומור מימי הביניים? מדוע רק פיוט ושירי סבל או שירי טבע מסובכים שמוציאים את החשק ממי שאין לו מיומנויות של קריאה בשירה זו? האם שירי תהילים הם תשתית? פייטנים [הקליר?] ועוד לא עברתי לתחום הפרוזה? מהם הסיפורים הקצרים שחייבים מצב שיחתי? למה דווקא הם? לי ברור לחלוטין שבתקופה בה ערך "התשתית האחידה" ו"יצירות חובה" כבר איבד טעמו לגמרי [ עד השלב הבא שבו שוב יחזרו ללמוד רק יצירות "קלאסיות" ] . 

לענ"ד הכותב משווע לחזור למודרניזם של המאה העשרים, לשיאו פוסט מלחמת העולם השנייה. לא תתכן רגרסיה כזו, ובלאו הכי בחינת הבגרות, בטח ברמת היסוד לא מצביעה על כלום. לא על על שיחה, לא על הפנמת ערכים או על עידוד אמנים בפוטנציה להתפתח. 

אנא, בטלו כבר את הבגרות המטופשת בספרות, תנו לנו להעריך, הרחיבו את שעות ההוראה על מנת שלימודי הספרות יהפכו באמת לשיחה.

124 - לחסן - לא לחסן

 בלי הרבה חוכמעס, לו היה תלוי בי היה חיסון, מהרגע שאישרו אותו.

מה לעשות, כזה תמים אני, מאמין אמונה שלמה ברופאים, יודע שלא רוצים להרעיל אותי, וגם לא מאמין בסיפורים שמקורם במגפה השחורה בימי הביניים.

יתרה מכך, אחרי שסבי, רופא בעל שם, טבעוני אידיאולוג הצליח להרוג את הבן שלו, בגלל התנגדות לאנטיביוטיקה, אבל הוא היה רופא... לא סלחה לו אלמנתו וגם בתו לא סלחה לדיקטטור הזה... עשו ניסויים, היתה קבוצת ביקורת, תופעות הלוואי הן של בודדים ולא בכמויות ענק, של מליונים.

יש לחסן.

123 - בתוך הגוף

 אין לי מושג למה ומדוע אבל סוגיית "נוח בתוך הגוף" צפה אצלי שלשום וביתר עוצמה אתמול.

שלשום עמדתי בתחנת אוטובוס ליד המרפאה ברחוב רוטשילד בפתח תקווה והתבוננתי באנשים. זו אחת מפעילויות ה"סרק" שאני אוהב. הנה גבר הולך נמרץ. לבוש מרושל, פניו מכורכמים, ידיו לחוצות אל צידי גופו וכולו מציג חוסר נחת, או אותה גברת לבושה בצבע אחיד, כולל הצלליות מעל עיניה, נעליה וגרביה.

האם טוב להם בתוך הגוף שלהם?

עברה גברת ממוצעת קומה, שיער אפור, קצר, לבושה במכנסיים ובחולצה וכולה משדרת נינוחות. הגוף יודע מי הוא, מה מתאים לו וגם אוהב ללכת ברחוב. במדרכה ממול צועד גבר, גורר רגל פגומה. בגדיו לא הכי נקיים או מסודרים. מגבעת על ראשו, שער זקנו סתור והוא משדר מצוקה אדירה, כאב רב.

לידי עומד בחורון בן 16 או 17. פנים חלקים, גובה 165 סמ'. לא נוח לו בתוך בגדיו. הוא נע, מתגרד. צולב רגליו ואחר כך מחליף את רגליו. ידו בתוך מכנסיו מסדרת את החבילה. לא נוח לי, לא נוח לי פניו אומרות. עיניו מושפלות תדיר.

והאשה הגדולה הזו המגיעה לתחנה. מיני פרחוני, גופיה. שיער מתולתל. פניה מאופרים בקלות. תיק צד על הזרוע, נעלי עקב. כולה רוקדת, מאושרת. רואים שהיא נהנית מהגוף שלה כל הזמן, נוח לה בתוכו, היא אוהבת להתלבש.

ואני -

לא זוכר מתי לא אהבתי את הגוף שלי. כשהיה רזה על גבול הרזון הקיצוני בגיל ההתבגרות או בשיאו כששקלתי 120 קג'. ידעתי ויודע עד היום לחיות בתוכו.

לסיכום אני רוצה להביא שיר תלונה [ כך כינו שירים אלה כשהייתי תלמיד..] של רשב"ג, שהיה חולה מאוד וסלד מגופו, בעיקר כי לא הבין מדוע נשמה "מושלמת" כשלו "נענשה" בגוף כזה לא מתאים, פגום וסובל. [יהירות לא חסרה לבחור הזה]:

כּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה / וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה,

וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי, / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה.

שְׁלֹשָה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלוֹת / שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה:

גְּדֹל עָוֹן וְרֹב מַכְאוֹב וּפֵרוּד – / וּמִי יוּכַל עֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹשָה?

הֲיָם אָנִי וְאִם תַּנִין, אֱלֹהַי, / וְכִי בַרְזֵל עֲצָמַי אוֹ נְחוּשָׁה?

אֲשֶׁר כֹּל עֵת יְסֻבּוּנִי תְלָאוֹת, / כְּאִלוּ הֵם מְסוּרִים לִי יְרֻשָּׁה,

וְתִדְרשׁ לַעֲוֹנִי רַק, כְּאִלּוּ / לְךָ אֵין עַל בְּנֵי אָדָם דְּרִישָׁה!

רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָּךְ וְעָנְיוֹ / וְכִי נַפְשׁוֹ כְּמוֹ דָאָה יְקוּשָׁה –

וְאֶהְיֶה לָךְ לְעוֹלָמִים לְעֶבֶד / וְלֹא אֶשְׁאַל עֲדֵי נֶצַח חֲפִישָׁה.

רשב"ג, כאבי רב, פרוייקט בן יהודה  

122 = TOMMY החלק החסר למשפחתנו

פוסט תמונות של חמורים. אף אחד מהם אינו חמורו של משיח, אבל כולם ניצלו מנחת ידם, אכזריותם של בני אדם.

הגענו ל- SAFE HAVEN, גן יאשיה, עמק חפר, שם ישנו מקלט לחמורים מכל הגדלים ומכל הצבעים והמגדרים [;-) ]. -  

קבלו בראש כולם את טומי -

טומי המקסים

ציפי שהתעללו בפניה ללא רחמים

איך אפשר לעמוד מנגד מול היופי, העדינות והרגישות 

סנדי, סובלת מבעיות שיניים כל כך קשות ורזה, ממש שחיף

וזהו אלוויס

121 - נראה לך שאני מביאה מחברת לביה"ס?

בית הספר שלנו מאופיין בכך שהוא עובד עם אוכלוסיית תלמידים שבתי הספר היסודיים הצליחו "לא לראות", "לראות חלקית".

חטיבת הביניים לא מצליחה יותר לצערי, וילדים אלה עתירי כשלונות, אכזבות, חוסר אמון בהם עולים לתיכון. בתיכון בשל לחץ היסטרי והיסטורי, לוקאל-פוליטי גם ופנים-ארגוני[רשתי - רשת פרטית שמנהלת בתי ספר ] הם נמצאים ב"עין הסערה".

המורים עוברים הדרכה איך ללמד בכיתה הטרוגנית, הם עוברים קורסים ב"הכלה" או בשם סופר דנדש: סמכות בעידן משתנה, ניהול קבוצה, טכניקות ניהול כיתה, אסטרטגיות הוראה אחרות לגמרי ממה שבתי ספר עיוניים טובים מורגלים.

המטרה, וממש לא נעים לי, המטרה אחוזי הצלחה בבגרות. לצורך כך, השיקול אינו: כמה יקבלו מאה, אלא כמה יקבלו 55 ותהיה להם בגרות [שלא שווה גרוש, אבל זה אחוז זכאות!]. משהבינו ש- 4 יח"ל אנגלית מגדירה בגרות איכותית [תנאי קבלה ללימודים על תיכוניים] כולם לומדים אנגלית ברמה של 4 יח"ל. האם הם יודעים אנגלית? [אבל בדוח הסופי, ברשימת הרווח של ביה"ס כתוב אחוז גבוה של בעלי בגרות איכותית. וזה החשוב מכל].

וכך, הם עולים כיתה משנה לשנה. מוגדרים בהגדרות סוציו-חינוכיות שמגדילות את תשלומי משרה"ח עבור כל תלמיד. זוכים לעשרות שעות תגבור כדי, ודוק, כדי שיקבלו 55 ציון סופי בבגרות, טוב נתפשר, 60]

למדו משהו?

שברו את תקרת הזכוכית המעמדית?

גרמו להוריהם שמחה או אושר?

חלקם, אלה שהמערכת פספסה בגדול עקב דעות קדומות [ילדים ממוצא אתיופי ] מצליחים מאוד. חלקם שהחליט לא ללמוד, ולכן נמצא אצלינו בביה"ס, נזכר אחרי הצבא לבזבז את המענק הצבאי ללימודי בגרות מתקדמים.

והרוב?

המורה להיסטוריה ירד נרעש לחדר המורים. הוא לא חדש במערכת, הוא מכיר את תלמידי השכבה אותה הוא מלמד, התשובה הזו הצליחה לרגע קט לדכא אותו. 

"נראה לך שאני מביאה מחברת לביה"ס"?

וכל הכיתה מתה מצחוק. = כן הלך לו עוד שיעור לאבדון.