פשוט -
אלוף בית הספר בריצה ל- 50 מטר
מתעמל מחונן על מכשירים
רקדן מעולה בלהקת ריקוד מודרנית
ומעשן כמאה סיגריות ברודוויי 100 ליום החל מגיל 14.
בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ מדי יום.
אבל לי היה חשוב המראה החיצוני יותר ממראה השרירים או הכושר או בכלל. כל עוד איבריי תפקדו, בטני היתה שטוחה, הספיק לי לשמור על מידה מסוימת של רעב ועל עישון פרוע.
כך נפרדתי ללא מבט לאחור וללא צער מספורט, כל ספורט. אינני חובב צפיית ספורט בטלוויזיה, יש בי סלידה עמוקה מספורט קבוצתי מבוסס קבוצות מעריצים, וגם הוא משעמם רצח.
נכון
ספורט אינדווידואלי בו הגוף וכישוריו הם העיקר מושכים אותי לצפות, חלקית, בתחרויות אתלטיקה שונות, בתחרויות התעמלות. זהו.
אבל, אני כן אוהב היאבקות בידורית, לא זו הרשמית שאיננה נעימה למראה בשל היבטים מיניים חזקים בה [וזה לא הראש הדפוק שלי]: בגדים הדוקים שלא מסתירים דבר, זקפות פתאומיות, סידור איברים מול הקהל.. לא יודע, מבחינתי זה כמו פלישה לאינטימיות של אדם עם גופו.
נכון שפעמיים נפלתי ברשתה של בתי. הלכתי אתה למכון כושר. אבל, מהרגע שהפסיקה מייד אחריה הפסקתי.
לכן
היום אני מקפיד לפחות על רבע שעה עד חצי שעה תנועה מלאה, כלומר הליכה. לא ממוקדת, לא כזו של הַלְכָנִים מקצועיים, מה פתאם. הליכת סידורים - דואר, קניות. אני דואג לא לרכז את הקניה במקום אחד, כך שאני הולך ממקום למקום וגם סוחב אחריי עגלה שמתמלאה וכוֹבֶדֶת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה