חייב להודות בריש גלי:
אילולא בית הספר כנראה הייתי במקום אחר, עושה דברים אחרים. אינני מסוגל לתאר מוסד ממלכתי רב עוצמה יותר מבית הספר היסודי ואחריו מהתיכון המופלא שהייתי בו.
ייאמר שאני צאצא לרופא ולגננת, שניהם משכילים אירופאיים עם השפעות גרמניות חזקות, זה מצד אמי.
מצד אבי אני צאצא למקובל משכיל עד "בחילה" מתורכיה שחוץ מש"ס ופוסקים מילא בטנו בכתבי קבלה ובתרבות צרפת. מוזיקה קלאסית היתה מוזיקת הנשמה, וצרפתית שפת הבית. [כן, ביחד עם הספניול!]
שני הוריי לא יכלו לשאת את העובדה שילדיהם לא ילמדו בבית הספר, לא ידברו עברית כהילכתה ממש, [שניהם ויתרו על שפת אמם לצורך העברית, ורק עברית. היום בדיעבד אני מאוכזב מהם.. אבל בשנות ה- 50, זה נראה כמו "הדבר הנכון".] דא עקא, בשנות החמישים לא ידעו איך להתמודד עם קשיי למידה [ גנטיים? ] כ - דיסלקציה קשה, קשב וריכוז. מבחינתם המורה היה "סגן אלוהים", עד שהרים יד או צרח על אחד מילדיהם. עד כאן.
אני אהבתי את בית הספר.
הייתי כנראה היחיד ממשפחתי ללא בעיות למידה, הכל הלך חלק, קל חוץ ממתמטיקה. מורים ומורות מתנשאים מכל התפוצות לימדוני, במיוחד ביסודי [קראו לו אז - עממי], אבל אמי לימדה אותי בגיל צעיר מאוד לקרוא, וידעתי כתוב וקרוא עוד לפני כיתה א'.
אבל היה מעניין, באמת, בספר התורה.
היה מעניין לנתח צפרדע [לא אני, ידיים רועדות מגיל כלום], ללמוד בישול, לעבוד בגינת ביה"ס, ולהכין מאפרה, עטיפה לספר התורה. שיעורי הרוח - עברית, ספרות, תנ"ך היו מטעמים מפתים שהוצבו מולי. בעזרת הספרן הנהדר, מצאתי חומרים נוספים, ואבי קנה לאחר מאמץ רב אינציקלופדיה, שאני חרשתי אותה, כמו אחרות.
בתיכון היה עוד יותר נפלא, בחיי.
למעט תקרית אחת עם מורה גס רוח, שעיקר קסמו היה על מורות צעירות, היו לי מורים נהדרים. ביה"ס עודד "עבודות חקר" - בחיאת אבויה, עד שנהייתי מורה לא ידעתי שכתבתי עבודת חקר. מורים הציגו לנו נושאים לחקירה. ספרית ביה"ס התאמצה שעות נוספות, ואם לא היתה הספריה העירונית, ברחביה.
לא אשכח את עבודת המחקר שלי על נושא "יצחק" בשירה. מצאתי שיר של משורר שבחיים לא שמעתי עליו. שיר יפהפה לטעמי. כתבתי עליו. קיבלתי ברכות. לא אשכח את "אבא גוריו" שהוביל אותי לקריאת כל יצירות בלזאק בעברית ובאנגלית, ובכלל להתאהבות נואשת בספרות ובפילוסופיה הצרפתית של המאה ה- 19 והמאה ה-20.
המורה להיסטוריה ולתנ"ך [שראויה אף היא לפוסט נפרד] לא "ריחמה" עלינו. למדנו הכל, שום דבר לא צונזר ולא הוסתר. אף פעם שאלת ה- PT"A בסגנון האמריקקי, שאט אט הופך לדומה אצלנו, לא ענינה את מוריי. רק האמת העובדתית או האמת כפי שהם פירשוה והבינוה.
בשלהי היסודי אבדתי את "בתוליי". התיכון וחיי החברתיים צבועים בצבעי המתירנות וההוללות שלי. אף אחד בתיכון לא הוטרד, הוריי לא הוטרדו. נתנו לי לחיות, בתנאי: תתקשר אם אתה לא בא, אין מקרה ואתה נעדר מביה"ס ואנחנו לא יודעים מכך.
עד כדי כך -
טקס הסיום שלנו, 1973, נעשה במעגלי שיח על הדשא. אז כבר עישנתי כמויות אדירות של סיגריות, ואני נזפה בי על שהגעתי לקבל תעודה מהמורה וסיגריה בידי. היא צדקה אמי. את המורה זה לא הטריד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה