הנושא החם בשרביט הוא:
יום הולדת, חגיגה נחמדת / עורך טליק חרובי
מכיוון שיום הולדתי ה- 70 מתקרב בצעדי ענק, נקטתי בכמה פעולות חשובות לקראתו.
>***<
יום הולדתי לא מצויין באף רשת חברתית, כי מבחינתי אין זה יום שראוי לחגוג אותו באף צורה.
אולי אפתח בהיסטוריה קצרצרה ע"מ לבסס את הסיפור -
אני ילד שלישי מבין ארבעה. עברנו שנים קשות מאוד של עוני כלכלי, גרנו בדירה צפופה וימי הולדת לילדים לא היו בראש מעייניה של אמי. [לגמור את החודש, להירגע ואז להיכנס לחרדה החדשה של הוצאות החודש הבא - אלה היו אז הגאות והשפל של חייה.]
לימי הולדת קיבלנו מסבתא מברשת שיניים חדשה, אולי חולצה וזהו! ו"תגיד תודה, אריק!"
לא הלכתי למסיבות יום הולדת, שמעולם לא היו בסביבה בה גרתי, לא הכרתי את המושג "יום מיוחד" שבו אני זכאי לעשות "מה בראש שלי".
ההבנה העמוקה של חוסר החשיבות של יום הולדת, או תחושת העלבון הצורב מקיומו-אי קיומו היתה מסיבת יום הולדת שאמי ערכה לאחי. סוף סוף הם יצאו מהמשבר הכלכלי הקשה, והוא נולד בקיץ.
היא/הוא הזמינו חברים/ות, ואני זוכר את השולחן הערוך למסיבה, ואף אחד, ממש כך, אף אחד לא בא.
אולי כאן היתה הפעם הראשונה בה החלטתי כסובייקט/כפרסונה [הוסרל, היידגר] החלטה חד משמעית לגבי חיי:
אין יותר חגיגות יום הולדת.
בשמחה רבה ויתרתי על טקס בר המצווה, שהיה מבחינתי מיותר, מעצבן וסותר את תפיסת העומק שלי על עולם נעדר אלים. [כל האלים, בעיקר היהודי, כבר אז נשמעו-פוענחו על ידי כאגדות יפות, בסיס לסיפורי פנטזיה שאהבתי מאוד. עדיף היה להאמין בסופרמן ולא באיזה אל יהודי אלים, כעסני שבכלל לא עוזר.]
השלב הבא הוא נפילת אחי וההחלטה שלי מאז - לא מציין ימי הולדת.
בחיים הרגילים, אם אינך אומר לאנשים סביבך מתי יום ההולדת שלך, אף אחד לא יודע וגם לא אכפת לו. אם אתה מקפיד על מתן מתנות לאנשים/נשים לימי ההולדת שלהם, עליהם הן מכריזות/ים די מראש, לאף אחד אין זמן/אנרגיה להתענין שההוא אין לו יום הולדת. זה נוח.
המשפחה עצמה גם לא תכריח. מכיוון שמעולם לא היינו משפחה שבטית-גדולה-מחבקת [כמו שהאמריקאים אוהבים בסדרות שלהם, או הנרטיב של יוצאי המגרב, הסהר הפורה וכו' שאוהבים להציג בו את עצמם.] ההורים שלי עסקו בסבל ובאבל שלהם, האחים שלי ברחו לעולמות שלהם[כמוני], דוד ובני דוד היו ביחסים רחוקים עד כמעט זרות. נדמה לי שרק לסבתא שלי היה זיכרון, והיא ניסתה, אבל משגילתה את אי שביעות הרצון שלי, הפסיקה.
הקושי הוא במקומות עבודה מוסדרים שמנסים לחקות "משפחה". [איכסססססס] והם נורא אוהבים ימי הולדת, לציין אותם, לתת מתנות שמחירן נאסף ע"י עובדים קרובים אחרים. בכל מקום עבודה שכזה נהגתי מראש לצייין:
אל תציינו את יום ההולדת שלי, אל תקנו לי מתנות. נתתי סיבה שלא השאירה אפשרות להתווכח [כוחו של פאסיב-אגרסיב].
אני זוכר, כשחגגתי 40, תלמידי כיתת החינוך שלי השיגו בדרך לא דרך את תאריך הלידה שלי, והתכוננו לערוך לי מסיבת הפתעה. התגובה שלי היתה קיצונית. עזבתי את הכיתה, וביקשתי מהם לסיים את החגיגה עם עצמם. אם קניתם מתנה, אמרתי, אולי כדאי שתמצאו לה שימוש הולם, כי אני לא מקבל מתנות.
ביקשתי מבני משפחתי לא לחגוג את יום הולדתי ה- 70. הודעתי מראש לבן, לבת לא לעשות שום דבר כי אני מבטיח שלא אתנהג יפה, שאקום ואלך, והם ירגישו נורא. הם זעפו, קצת, ואמא שלהם ביקשה שאסכים לארוחה במסעדה. דרשתי בתוקף- בלי עוגה ובלי זיקוקים ובלי שום דבר יוצא דופן.
לא אוהב לחגוג ימי הולדת. דרכי להתאבל על אחי היא באי חגיגת ימי הולדת. [האח הנופל הוא אותו אח שחברים לא הגיעו למסיבה.]
יום לידתי אינו מאורע מיוחד במינו, באותו יום נולדו מליוני בני אדם אחרים, חלקם מתו בלידה, חלקם המלחמות, מחלות. הגישה הקפיטליסטית של "חגיגת יום הולדת", דוחה אותי.
