יום שישי, 22 בנובמבר 2024

436 - בא בזמן - דיוני יום הולדת

 הנושא החם בשרביט הוא: 

יום הולדת, חגיגה נחמדת / עורך טליק חרובי


מכיוון שיום הולדתי ה- 70 מתקרב בצעדי ענק, נקטתי בכמה פעולות חשובות לקראתו.
                                >***<
יום הולדתי לא מצויין באף רשת חברתית, כי מבחינתי אין זה יום שראוי לחגוג אותו באף צורה.

אולי אפתח בהיסטוריה קצרצרה ע"מ לבסס את הסיפור -
אני ילד שלישי מבין ארבעה. עברנו שנים קשות מאוד של עוני כלכלי, גרנו בדירה צפופה וימי הולדת לילדים לא היו בראש מעייניה של אמי. [לגמור את החודש, להירגע ואז להיכנס לחרדה החדשה של הוצאות החודש הבא - אלה היו אז הגאות והשפל של חייה.]
לימי הולדת קיבלנו מסבתא מברשת שיניים חדשה, אולי חולצה וזהו! ו"תגיד תודה, אריק!"

לא הלכתי למסיבות יום הולדת, שמעולם לא היו בסביבה בה גרתי, לא הכרתי את המושג "יום מיוחד" שבו אני זכאי לעשות "מה בראש שלי".
ההבנה העמוקה של חוסר החשיבות של יום הולדת, או תחושת העלבון הצורב מקיומו-אי קיומו היתה מסיבת יום הולדת שאמי ערכה לאחי. סוף סוף הם יצאו מהמשבר הכלכלי הקשה, והוא נולד בקיץ.
היא/הוא הזמינו חברים/ות, ואני זוכר את השולחן הערוך למסיבה, ואף אחד, ממש כך, אף אחד לא בא.
אולי כאן היתה הפעם הראשונה בה החלטתי כסובייקט/כפרסונה [הוסרל, היידגר] החלטה חד משמעית לגבי חיי:
אין יותר חגיגות יום הולדת.
בשמחה רבה ויתרתי על טקס בר המצווה, שהיה מבחינתי מיותר, מעצבן וסותר את תפיסת העומק שלי על עולם נעדר אלים. [כל האלים, בעיקר היהודי, כבר אז נשמעו-פוענחו על ידי כאגדות יפות, בסיס לסיפורי פנטזיה שאהבתי מאוד. עדיף היה להאמין בסופרמן ולא באיזה אל יהודי אלים, כעסני שבכלל לא עוזר.]
השלב הבא הוא נפילת אחי וההחלטה שלי מאז - לא מציין ימי הולדת.

בחיים הרגילים, אם אינך אומר לאנשים סביבך מתי יום ההולדת שלך, אף אחד לא יודע וגם לא אכפת לו. אם אתה מקפיד על מתן מתנות לאנשים/נשים לימי ההולדת שלהם, עליהם הן מכריזות/ים די מראש, לאף אחד אין זמן/אנרגיה להתענין שההוא אין לו יום הולדת. זה נוח.
המשפחה עצמה גם לא תכריח. מכיוון שמעולם לא היינו משפחה שבטית-גדולה-מחבקת [כמו שהאמריקאים אוהבים בסדרות שלהם, או הנרטיב של יוצאי המגרב, הסהר הפורה וכו' שאוהבים להציג בו את עצמם.] ההורים שלי עסקו בסבל ובאבל שלהם, האחים שלי ברחו לעולמות שלהם[כמוני], דוד ובני דוד היו ביחסים רחוקים עד כמעט זרות. נדמה לי שרק לסבתא שלי היה זיכרון, והיא ניסתה, אבל משגילתה את אי שביעות הרצון שלי, הפסיקה.

הקושי הוא במקומות עבודה מוסדרים שמנסים לחקות "משפחה". [איכסססססס] והם נורא אוהבים ימי הולדת, לציין אותם, לתת מתנות שמחירן נאסף ע"י עובדים קרובים אחרים. בכל מקום עבודה שכזה נהגתי מראש לצייין:
אל תציינו את יום ההולדת שלי, אל תקנו לי מתנות. נתתי סיבה שלא השאירה אפשרות להתווכח [כוחו של פאסיב-אגרסיב].

אני זוכר, כשחגגתי 40, תלמידי כיתת החינוך שלי השיגו בדרך לא דרך את תאריך הלידה שלי, והתכוננו לערוך לי מסיבת הפתעה. התגובה שלי היתה קיצונית. עזבתי את הכיתה, וביקשתי מהם לסיים את החגיגה עם עצמם. אם קניתם מתנה, אמרתי, אולי כדאי שתמצאו לה שימוש הולם, כי אני לא מקבל מתנות.

ביקשתי מבני משפחתי לא לחגוג את יום הולדתי ה- 70. הודעתי מראש לבן, לבת לא לעשות שום דבר כי אני מבטיח שלא אתנהג יפה, שאקום ואלך, והם ירגישו נורא. הם זעפו, קצת, ואמא שלהם ביקשה שאסכים לארוחה במסעדה. דרשתי בתוקף- בלי עוגה ובלי זיקוקים ובלי שום דבר יוצא דופן.

לא אוהב לחגוג ימי הולדת. דרכי להתאבל על אחי היא באי חגיגת ימי הולדת. [האח הנופל הוא אותו אח שחברים לא הגיעו למסיבה.]
יום לידתי אינו מאורע מיוחד במינו, באותו יום נולדו מליוני בני אדם אחרים, חלקם מתו בלידה, חלקם המלחמות, מחלות. הגישה הקפיטליסטית של "חגיגת יום הולדת", דוחה אותי.




יום חמישי, 21 בנובמבר 2024

435 - עילגות, עברית, ישראלית

 המדור החם ונושאו, שיבושי לשון של ילדים,  שלח אותי לבירור מעמיק של המושג "שפה עילגת".

מהי בדיוק שפה עילגת?

האם שלוש ילדים, עשר שקל או העורך דין הם שפה עילגת? איזה שפה נלעגת [כפועל ולא כתואר] בדיבור הזה?

ישנו מומחה לשפות ולהחיאת שפות, פרופ' גלעד צוקרמן, שפרסם ב- 2008 ספר ששמו: ישראלית שפה יפה. בצד הקישור יש טקסט, אני מרשה לעצמי לצטט:

"בספרו החדשני מציג פרופסור גלעד צוקרמן תשובה מקורית ומפתיעה: השם המתאים לשפה שאנו מדברים  היום אינו "עברית" אלא  "ישראלית". צוקרמן טוען כי טהרני השפה מנסים לכפות דקדוק עברי על שפה חדשה ומרתקת בעלת היגיון פנימי משל עצמה. הוא מוכיח כי "החייאת השפה העברית" רווּיה מיתוסים שהם תולדה של אידיאולוגיית שלילת הגולה", התכחשות להיברידיות היהודית, ולאומיות המחפשת אחר עתיקוּת יומין. השפה שאנו מדברים היום אינה העברית השמית הישנה אלא שפת כלאיים חדשה ומרתקת. איזה מין שפה היא הישראלית? הספר ישראלית שפה יפה מגולל את סיפורה.

זהו ספר מלא הומור ואהבה לשפה ומסע קסום בעקבות השפה הישראלית."

במסגרת השיחות שמתעוררות באמצעות התגובות לפוסטים השונים שמועלים סביב הנושא, פניתי לפרופ" צוקרמן עם השאלה הזו:

האם עברית עילגת של ישראלי יליד דומה/שונה מעברית עילגת של מהגר אל השפה?

תשובתו היתה חד משמעית וחותכת: ממש לא.

ישראלים מדברים ישראלית, ולכן שפתם אינה עילגת. להגיד עשר שקל זו ישראלית תקינה. רק הגיוני הוא אומר, שעשיר = עשר ושעשירה = עשרה, לכן עשר שקל ועשרה ילדות. [קוראים לתופעה בעברית קיטוביות מגדרית.] 

"מה מקור התופעה המוזרה? ככל הנראה מדובר באמונה טפלה שלפיה ספירת אנשים עלולה לגרום לעין הרע. אם נספור חיילים ממין זכר כאילו היו ממין נקבה הם עשויים לחזור בשלום מהמלחמה. זו גם הסיבה שרבנים רבים סופרים מניין כ"לא אחת, לא שתיים, לא שלוש, וכו'", או אפילו באמצעות הפסוק בן עשר המילים "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"." [לדבר ישראלית לא עברית, הארץ, 9.4.2014, https://katzr.net/cabcfd ]

כמובן הוא מת מצחוק כשאנשים אומרים: התרבות המוחחדת [מוכחדת] כאשר בישראלית אומרים: "התרבות המוקחדת".

הוא נתן לי דוגמה:

ישראלים לעולם לא יאמרו: שלושה מכוניות. המעבר אל מנייה כ-נקבה כמעט הושלם, ולטענתו מה שמלמדים בבתי הספר כנכון זו שטיפת מוח או בלשונו: "הורים או מורים שמתקנים דוברת ילידית גורמים לה בעצם ל"סכיזופרניה דקדוקית". [שם, שם - לדבר ישראלית.. וגו']

אני נזכר בימי הראשונים באינטרנט, לפני 30 שנים, במלחמות פורומים, אתרי שיחות. מאבקי כוח נוראים, כשאחד הכלים המרכזיים להביס/לפגוע/לזעזע/להחליש את היריב הוא טענת "עילגות". צוקרמן אומר שיש ישראלית עילגת, בוודאי. להגיד עשרה מכוניות זו עילגות ישראלית. אחת ממטרות הפגיעה בויכוחים אלה היתה - מנייה לא תקינה של זכר/נקבה, שגיאות כתיב [הרבה פעמים בשל חוסר הגהה אחרי הקלדה ופרסום], הגיעו הדברים לידי כך, שהיו כאלה שכתבו: "יש לי אישור ממשרד החינוך לכתוב בשגיאות כתיב, אני דיסלקטי!"

אני מאוד ממליץ לקרוא את ספרו, אבל אלה שאינם מעונינים, אולי ימצאו ענין בפודקאסט שהוא משתתף בו:



האם יתכן שחלק מהדברים שמעצבנים אותנו אצל דוברי ישראלית הם שאריות העברית, שכצעירים לפני המון שנים למדנו והפנמנו כביטוי להיותנו "משכילים"?


אם יש לכם מינוי ל'הארץ' ממליץ על המאמר הבא, שהוא מאמר תגובה לביקורות על ספרו.

צוקרמן, ג', ישראלי, דבר ישראלית!, הארץ, 28.4.2009, https://katzr.net/8b8b9a


האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?האם

האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?

האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?

יום שלישי, 19 בנובמבר 2024

434 - גשם

 

אני אוהב גשם, אני אוהב חורף, אני אוהב בגדי החורף.

התחושה כשאני עטוף/מכוסה/מוגן עוזרת לי מאוד להתגבר על ה"נפילות" הטיפוסיות בגלל החורף, הקור, וצבעיו.

אני זוכר כילד בירושלים אהבתי ללכת בחולצה דקה בגשם. התחושה של המים היורדים עליי, חיפוש מחסה תחת עץ מריח אחרי הגשם.

הייתי בערב בו הדוברת סיפרה בפליאה ש"כל השחור"; "האפור" באיזורי הרדיפה, ההשמדה באירופה הוא בעצם צבעוני להפליא. כלומר, התמונות, הסרטונים היו בשחור לבן, זה מה שיצר את "תודעת החרדה" מהגשם ומהחורף אצל חלק מבני דורי, לא כולם.

שנים אני עוקב בדבקות אחרי דיווחי השירות המטארולוגי על כמויות גשם שירדו, וחשש מפני הבצורת, ואותו שיר על "המצור בירושלים" ואותה כוס של מים. 


לדעתי, האישית, הלא מדעית, הלא סטטיסטית והלא מוכחת למעט מה שאני חושב - החיבור שלי לחורף קשור לכך שנולדתי בחורף.

בית אחד משיר שהקדשתי לגשם: 

יורד גשם

תֵּבֵל אֲפֹרָה
וְהַגֶּשֶׁם הוּא בִּימַאי
שֶׁל הַפִילְם נוּאָר







יום שבת, 16 בנובמבר 2024

433- אמיליה פרז - כתב וביים ז'אק אודיאר, צרפת 2024

 

אז הלכנו לראות את "אמיליה פרז", https://katzr.net/eb12bf מוצ"ש, הצגה ראשונה.

אולם מלא. לקראת הרבע האחרון ארבעה בני אדם חמקו החוצה בשקט, והיתה להם סיבה טובה, לדעתי.

מודיע שעמדתי היא בגדר דל"פ, בטח לאור סדרת הביקורות המעריצות של הסרט.

אעתיק לכאן את הכותרות שעולות בגוגל בחיפוש שם הסרט:

"אמיליה פרז" הוא קרוסלה מסחררת ומטריפת חושים[מאקו]

"אמיליה פרז": חגיגה מוזיקלית מבולגנת וסוחפת - ביקורת סרטים[הארץ]

"אמיליה פרז" הוא סרט מקורי ששווה צפייה [YNET]

זאת מלודרמת פשע. זה מיוזיקל. זאת יצירה קולנועית מקורית ופרועה [טייםאאוט]

"אמיליה פרז": סרט גדול מהחיים שחובה לראות על מסך גדול [וואלה תרבות]

מנתח ישראלי מומחה לשינוי מין: הסרט הלוהט שאתם חייבים לראות[ מקור ראשון]

"אמיליה פרז": מצדיק לחלוטין את כל השבחים שנשפכו עליו - [אייס]

אז לדעתי, ולדעת שותפיי לצפייה הוא לא ממש עומד בשבחים הבומבסטיים, שנשפכו עליו, אלא אם איבוד דרך ומעברים מסיפור בלתי אפשרי [ברון פשע, ברון סמים משתוקק להפוך לאשה] לטלנובלה דרום אמריקאית, סרטון הסברה כנגד השחיתות של קרטלי הסמים והצבת בה הם אוחזים את מקסיקו, הומאז' לסרטים המוזיקליים של שנות ה- 30 או לסרטים מוזיקליים אחרים, וסוף "טרגי" צפוי מראש לגמרי, ואפילוג "גדול מהחיים", מבטיחים "גדולה" קולנועית.

ביני וביני אני רואה בסרט ביצוע גרוע של תפיסת העריכה הפוסטמודרניסטית [הריזום], נסיון כושל ליצור "שפה קולנועית אחרת", והעמדת הטרנסג'נדריזם כרעיון, כאידיאה ואולי כ"תפיסת העתיד" ככשלון מוחץ, כי סוגיית האבהות של אב שהפך לאשה כלל לא עולה באמת בסרט, אלא רק דרך היבטים אלימים מאוד. הילדים הם רק סטטיסטים ותו לא.

חייבים לומר שיש צבעוניות בלתי רגילה בסרט, דמויות נפלאות, שחקנים משכמם ומעלה, סצינות נפלאות, חלקן קשות במיוחד [סצינת מציאת שלדי האנשים שנרצחו ע"י קרטל סמים], אבל, אללי! לשם מה התאספנו כולנו? להפוך סרטון טיקטוק לסרט בן שעתיים?

בשלב מסוים לא הפסקנו לצחוק אחרי שמתברר שסיום א' אינו הסיום, כי יש סיום חדש, ואחריו עוד סיום, או 40 דקות אחרונות מצביעות על אובדן כיוון מלא.

יש בסרט משפט שעו"ד של ברון הסמים אומרת למנתח הכירורגי הישראלי:

אתה משנה את האדם - אתה משנה את נפש האדם - נפש האדם משנה את החברה - החברה משנה את האדם.

זה נאמר ע"מ לשכנע אותו לבצע ניתוח שינוי מין בברון הסמים, שמצליח אגב מאוד.

לא יצאנו בסיום השני של הסרט כי ממש רצינו לדעת איך הפלונתר העלילתי ייפתר, וכמו בהרבה ספרי מתח - הורגים/רוצחים את הבעייתיים ע"מ להחזיר הסדר על כנו, איכשהו.

אישית - לא ממליץ.

ליד כל המשבחים מי אני?



יום שישי, 15 בנובמבר 2024

432 - שיבושי לשון של ילדים

 השרביט החם מחפש את אותם ביטויי שפה המיוחדים לילדים "שיבושי לשון".

הזכרתי באחת התגובות שלי לאחד הפוסטים בבלוגיה את "קלבת שבת" ואת "ליילון", אבל ילדים פי אלף יותר יצירתיים.

בניגוד למשוררים או למחדשי לשון לילדים אין מושג קלוש על ההבדל בין מילה-מציאות, בין מסמן-מסומן ולהבדלים בין סמל לסימן [פיאז'ה], לכן קל להם כלכך לחבר את שאינו מתחבר באופן "ריאלי".

לכן, הכיסא הרביץ לי למשל.

הבת שלי אפילו המציאה את "הרטיז" שזה הלחם של הרטיב והתיז. בהתלהבות שלחתי את "החידוש" לאקדמיה ללשון עברית. התשובה שקיבלתי היתה צוננת, אבל בסופה היה כתוב להמשיך ולעודד את היצירתיות.

אחד השיבושים שהכי מעצבנים אותי הוא: אמאבא - תסכים/י לי ללכת ל... והרי הכוונה ל- תרשי לי. זה אפילו זלג ללשון הדיבור של מבוגרים, שלא נדע.

אני מאמין, אין לי הוכחות "מדעיות", שהשפה עבור ילדים היא כמו השפה עבור מקובל/מסטיקן/חובבי פנטזיה על מכשפים-ות, שבעזרת "לחש" יכולים לזמן כוחות על[אלוהים] או לשנות חוקי טבע. העולם הנפשי של הילד הוא עולם מיתולוגי, עולם של סמלים ולא של סימנים מתמטיים חסרי ממשות במציאות. 


https://www.facebook.com/photo.php?fbid=132919125459929&id=102129548538887&set=a.113920387359803

יום רביעי, 13 בנובמבר 2024

431 - להיות ארנק

 "היות ארנק" הוא מצב שמוכר להרבה מאוד אנשים, בוודאי להרבה הורים. ברם, ביחס להורים, זה חלק מדיאלוג בלתי פוסק עם צאצאיהם, שלפעמים באמת נגמר בכך ש"הורים" הופכים רק לארנק, וכולם מייחלים שהוא יפתח כבר.

"היות ארנק" אחר הוא של צרכני מין או של גברים מזדקנים, ובימינו גם נשים מזדקנות שמחזיקים אנשים צעירים סביבם בתמורה לכסף או טובות הנאה אחרות. נסגר הארנק, נעלם הצעיר/ה.

אני, לצערי, גיליתי על בשרי את "היות ארנק" בהקשר אחר לגמרי. אין זה סוד שהוצאת ספרים לאור, במיוחד ספרי שירה איננה זולה בשנים האחרונות. אף פעם לא היתה זולה, אגב. ממה שאני קורא בהרבה ממוארים של משוררים, רבים גם בעבר משוררים וסופרים[מנדלי מוכ"ס, דוגמה מובהקת] שילמו מכיסם עבור הוצאת ספרם לאור, או גם בזנות :-( יש כמה וכמה סיפורים עצובים מתל אביב על כך, ולא אחזור עליהם.

אבל החוצפה של אנשים לדרוש סכומי כסף, דמיוניים, לפעמים משגעת.

יש לי חבר משורר, שאחת לכמה שנים מוציא ספר שירים. הוא משלם כ- 3000$, ומבחינתו זה בסדר. יש לו דרכים להפיץ את ספריו. אני נדרשתי לשלם סכום מסויים, שרק לאחר החוזה האחרון עם הוצאת ספרים, מכובדת מאוד, והוצאה קטנה אחרת, הבנתי איך עשקו אותי.

התחושה קשה.

 הידיעה שהרצון של אדם לפרסם את שיריו כלכך גדולה, שאפשר לבקש ממנו, והוא יסכים. לאחרונה הייתי בשיחות מקדמיות להוצאת ספרי "טמהארי" באנגלית לאמזון. לא אספר לכם מהם סכומי הכסף שביקשו ממני. זו השקעה? מי משקיע? נכון אני רוכש שירותים, אבל וכידוע, אין חובה לסוכן ספרותי באמאזון. שוב הרצון להרוויח על התשוקה.

זה מבחינתי להיות ארנק.

[מעולם לא קניתי סקס ולא החזקתי מהצד אף אחת. הילדים שלי מקפידים לא לבקש כסף, ואם כן בדחילו וברחימו.


יום ראשון, 10 בנובמבר 2024

432 - יודית רביץ, יוני רכטר, גידי גוב, דיוויד ברוזה

 משום מקום הודעה - הרביעייה ששרה את שירי יהונתן גפן, בתקליט שנקרא "הכבש השישה עשר" וגם במופע מוזיקלי מתאחדים.

ניסן שור, אחד הטורנים הצעירים [בן 45]  והחדים שאני מכיר הגיב על כך בטור מדויק באכזריות שבו ביחס לתופעה הזו, של נסיגה לעבר.

האקזיזטנציאליסטים הצרפתיים של בין שתי מלחמות העולם ופוסט מלחמת העולם השנייה, אלה שלחמו במחתרות כנגד הנאצים, אלה שנרצחו [יהודים בעיקר] איבדו את האמונה שלהם בעולם שהכירו, ונשארו רק אמונה אחת: הקיום האנושי, מכאן שם הפילוסופיה הזו.

זה נכון היסטורית שיש המוצאים ב-דה'קארט את ראשון האקזיזטנציאליסטים [ COGI ERGO SUM], אבל ללא ספק גדול המשפיענים היה ניטשה ותיאוריית העל אדם.

בין הבולטים הוא ז'אן פול סארטר שבעיקר דיבר על חירות התודעה, בריחה מאשליות [ה"אבסורד" של קאמי] שטם את הנוסטלגיה במיוחד, הוא קרא לה: הונאה עצמית, מהמסוכנות ביותר לחירות, לאותנטיות ולחיפוש האמת.

זו כותרת הטור של ניסן

האיחוד של "הכבש השישה עשר" הוא נשק נוסטלגי במלחמת אזרחים

למעונינים באמ;לק: - הופעה נוסטלגית מיותרת, זה לא ממש "משהו כלל ישראלי", מעורר רחמים, יוצרים בסוף דרכם והכי חשוב - נוסטלגיה מגויסת למאבק הפוליטי. [אולי מבלי ידיעתם, אפילו]

זו הפסקה הראשונה:

"

כשקראתי בשבוע שעבר על האיחוד של חברי "הכבש השישה עשר" פיהקתי פיהוק גדול עד שכמעט נשברה לי הלסת. זו התגובה שלי, אגב, לאיחודים באופן כללי, כולל זה הנוכחי של "אואזיס". המאה העשרים ואחת מאופיינת ברטרו-מאניה, אותה התרפקות אובססיבית על איזשהו "תור זהב" של התרבות הפופולרית, מתוך מחשבה שפעם הכל היה יותר טוב, יותר יצירתי, יותר מקורי, יותר אותנטי, ולכן צריך להמשיך ולהעלות גירה סנטימנטלית. ואולי תחיית המתים זה מושג מתאים יותר."

אל הפתיחה הזו מצטרפת ההערה הבאה:

את רוב שירי האלבום אני מכיר מתוך צריכה פסיבית – הם הרי נמצאים באוויר הישראלי – ותמיד התרשמתי שמדובר בשירים חביבים ובלתי מזיקים בעליל. להגיד שיש לי כוח לטקסטים של יהונתן גפן, השנון הכפייתי? לא בטוח. אך מכיוון שאני לא שותף לחוויה הקולקטיבית של "הכבש השישה עשר" אלא מתבונן בה מהצד, אני לא חש צורך לקלקל את החגיגה לאף אחד. מי שמתרגש מהאיחוד עושה זאת בכוונה מלאה ואהבת אמת. בעידן כל כך ציני, כל כך רעיל, גם זה משהו, אני מניח.

ואז מגיעה הערה 3

הקאמבק של "הכבש השישה עשר" הוא לא בשורה מסעירה בשום פנים ואופן. איחודים מסוג זה, כשהחברים נמצאים הרבה מעבר לשיא היצירתי שלהם, נראים לי תמיד כמו קריאה לעזרה. הם מעידים יותר על מצוקה מאשר על תשוקה בוערת. זה מסוג הדברים שבקלות אפשר היה לוותר עליהם, והכישלון ידוע מראש, הוא ממש בילט-אין. אפשר להניח במידה רבה של ודאות שהארבעה – דייוויד ברוזה, יוני רכטר, גידי גוב ורביץ – לא יצליחו לשחזר את ימיהם כקדם. הם ישירו כמו תוכים את הקלאסיקות שכולם מכירים בביצועים מהוקצעים לעילא והקהל ידקלם ביחד איתם, כאילו שהיו במופע גרסאות כיסוי או במועדון קריוקי או שירה בציבור. יש משהו באווירה הזאת, האוטומטית, הצפויה, שהוא בדיוק ההיפך ממה שמוזיקה אמורה להיות.

ואם לא די בכך, הערה 4

זו נוסטלגיה שמנסה, ולו לזמן קצוב, שעה-שעתיים, לבנות מחדש את הבית שנחרב, הבית האבוד, ולחזור אל מקום שהוא לכאורה נאיבי, זך וטהור כמו שיר ילדים מתקתק. ובמקביל, זה גם מסר תת-הכרתי לכל מי שהתבגרו לצלילי האלבום ההוא: עזבו אתכם מכוכבי ילדים כמו יובל המבולבל ומני ממטרה, יוטיוברים רעשניים, סרטוני טיקטוק, משחקי פורטנייט, פופ ים תיכוני, ערוץ 14. אנחנו מושיטים לכם יד, וקדימה, נחלץ אתכם מהוולגריות, האלימות והכיעור. בואו נשוב הביתה ונפגוש את הילדה הכי יפה בגן.

ועוד יש בעטו החדה, הערה 5

זה לא מקרי שהאיחוד הזה מתרחש דווקא השנה, דווקא מול כל מה שקרה. כשטראמפ מבקש "להחזיר את אמריקה לגדולתה", הוא מדבר אל הרגש הנוסטלגי הלאומני, וכשחברי "הכבש השישה עשר" חוזרים לבמות ביחד, הם פונים למחנה שפעם היה לו כוח פוליטי והיום יש לו בעיקר מורשת והון תרבותי וכלכלי שעדיין לא התפוגגו לגמרי. הם משתמשים בנוסטלגיה ובסנטימנטים רומנטיים כדי למכור כרטיסים להופעות, ובמקביל ליצור קשר מרומז, וכן, בלתי נמנע, בינם ובין התנגדות למשטר נתניהו וספיחיו, ועל הדרך – לחזק את תחושת הצדק והאליטיזם. וכך, מופע האיחוד, גם אם זו לא הכוונה המוצהרת שלו, הוא עוד כלי במלחמת האזרחים השקטה שמתחוללת כיום. תיהנו בהופעה, חברות וחברים!

ציטטתי קטעים רבים, כי אני מניח שרבים מכם לא מנויים על עיתון 'הארץ' ולכן לא בטוח שהרשימה תיפתח לכם. 
מיותר לומר שאני מסכים אתו. אמנם אני אוהב לנדוד לשירי עבר, אפילו בזמן שאני כותב מלים אלה ברקע מתנגנת "שירה ישראלית ישנה וטובה", אבל לא מתוך געגוע אל עבר מדומיין של אנשים שמכונים בכינויי גנאי קשים כיום, כשהיה "טוב יותר" בניכוי... נכון מאוד.
ישראל השתנתה מבחינה חברתית ללא הכר. אני חושב שאחת הבעיות המרכזיות כיום, של הדור שלי זה "געגוע" אל משהו שאהבנו לקרוא לו "ישראליות", בבסיסה - שירה "רוסית", ממשלות רק של גברים, אמונה בצה"ל ובטוהר הנשק, התעלמות מלאה מקיום "חצר אחורית", נורמות "מערביות", התנשאות על "מזל העוזרת", עברית בלי עי"ן, חי"ת, ה"א, ח'ית, קו"ף גרונית ועמוקה וכו'.
צריך להבין, איבדנו את "ההגמוניה". אנשים כמונו או דומים לנו כבר לא נמצאים בממשלה, אינם פקידות בכירה ובקרוב גם בית המשפט העליון ישתנה. המאבק הישראלי כיום אינו כנגד "הביביסטים" או מוטרפי משיחיות, אלא מאבק שמטרתו יצירה של ישראלי חדש לגמרי, תרבות שונה ואחרת. התרבות החרדית ממשיכה להתגזען אבל לנו החילונים אין סיבה להתגזען על כלום.
האם אני שמח בכך?
אני בטוח לא אלך להופעה של ה"כבש השישהעשר", גם לא הלכתי לשום הופעה בעבר. בפעם היחידה שהייתי בערב של יהונתן גפן חטפתי כזו בחילה, ומאז לא קראתי אף טקסט כתוב שלו.
חייב לציין ש"קאוורים" של זמרים "מזרחיים" לנכסי "צאן הברזל" הישראליים עולים הרבה פעמים על הביצועים המלוטשים, נטולי "עדתיות" והתעלמות מוחלטת מהמוסיקה סביבנו.

שום ביצוע של אף זמר/ת ישראלית מהזרם המרכזי לא מבטא את השיר כמו ששלומי סרנגה עושה זאת - "האמנם" לאה גולדברג.