בהקדמה מוטי מתייחס לשיבושי לשון, לדרך בה הם הופכים ל"תקינים", אך עדיין קצת "מעצבנים" כמו: בת זוגתי.
אחד הדברים שאותי עיצבנו היה "קפה עם חלב", שמבחינתי היה: לשתות את הקפה כשהחלב נמצא אתי, לצדי, מעין ידיד טוב לב.
אני מעדיף קפה בחלב [קפה לאטה] או חלב בקפה [אמריקנו + מעט חלב קר בצד].
אבל חשבתי דווקא לייחד את הפוסט שלי ל-הומונימים בעברית, לשורשים ומשמעותם בבניינים שונים. בענין הצימוד, ארצה גם להתיחס ל-ויתור על הורדת הדגש הקל לאחר אותיות בומ"פ, למשל, או הדמיון המסעיר בין כ' רפויה לבין ח' - כי מזמן החי"ת הגרונית נעלמה לה משפתנו.ושלושה עיצורים אלו: א, ה, ע שהפכו ל- A ואפילו לא גרונית, הטי"ת והתי"ו, הבי"ת הרפויה וה-וו.
כך אני מוצא את נכדתי בכיתה ה"א כותבת לי:
סבוש, אני אואבת אותך. ולפעמים אצל עולים חדשים או ילדים דיסלקטים קוחב, ולמה לא בעצם? ולא אתייחס להחלפות בלתי פוסקות בין ה-ה"א ל-אל"ף, ולפעמים בארב נורא נעים/נאים, וגם תמצא החלפת בי"ת רפויה ב-וו
על מנת להדגיש זאת, אני רוצה לצטט כמה טקסטים זערערים של משורר ישראלי, צנוע מאוד, בשם רמי ישראלי, המלהטט בשטח המצלולי הזה.
חִישׁ
עַד מְהֵרָה
מְאֵרָה וּנְאָצָה
יָצָא מִמְּעָרָה.
או הממתק הזה:
מֵפִיץ חֹם
פֶּן תֵּעָשֶׂה טָעוּת
פֵן לַשְּׂעָרוֹת
פִּיטֶר פֵּן מְעוֹפֵף.
לפני רמי, הרבה לפניו כתב הקליר את "אץ קוצץ", בן המאה ה-6 או ה- 7 שהושפע מהפרוזודיה המוסלמית כנראה, כמשוררי ספרד:
ושימו לב לצימוד [הומונים] של אץ-עץ ובזהירות אוסיף את ה-נץ
אהבת הצימוד [הומונים] אצל משוררי ספרד בתור הזהב [מאה 9 עד 15 לערך אחרי הספירה], הפכה ל-אחד ממאפייני שירת החול או שירת ספרד בבחינות של משרה"ח. דוגמה נהדרת מפיוט מז'אנר "רשות לנשמה" של ריה"ל [רבי יהודה הלוי]:
בימינו קצת קשה למצוא שירה מהסוג הזה, כי בשל התפתחויות בתפיסה "מהו שיר", הנטיה לוותר על פרוזודיה [משקל, חרוז, בית] קפדנית לטובת השיר "החופשי", אבל עדיין נמצא פה ושם הפתעות, כמו:
"מזגן - מזגג" באחד משיריו של יוסי אלפי.
אבל אהוב עליי בעברית הוא השורש שמתפתח למשמעויות ניגודיות, כמו:
שירש והשריש.
ובכלל היחס בין פעל להפעיל לא מפסיק לבלבל ישראלים ילידים:
שכר - השכיר
לווה - הלווה
שאל - השאיל
ידע - הודיע
ישב - הושיב
וכידוע כל אחד משכיר דירה מאדם זר ולא משכיר לאדם זר, ובכלל כל אחד מלווה מחברו ולא לחברו. מזל שלבש והלביש איכשהו מצליחים לשמור על זהותם.
אחד הבלשנים הכי מפורסמים בישראל, בשל היותו חריג, מבקר חריף של האקדמיה ללשון עברית, לה הוא קורא תרביץ [על שם העיתון שהיא מפרסמת], פרופ' גלעד צוקרמן טוען שאין דבר כזה דובר ילידי "שוגה" או מדבר לא נכון. רק הדובר הילידי דובר נכון את השפה, הוא יוצר אותה, משתמש בה כמו שצריך.
וה"ישראלית" שהיא התפתחות של העברית היא שפה עשירה, בעלת דקדוק עשיר ומורכב לא פחות. לכן, מה ל'שות: אני משכיר לך מכונית ומשכיר ממך דירה.
המדור החם ונושאו, שיבושי לשון של ילדים, שלח אותי לבירור מעמיק של המושג "שפה עילגת".
מהי בדיוק שפה עילגת?
האם שלוש ילדים, עשר שקל או העורך דין הם שפה עילגת? איזה שפה נלעגת [כפועל ולא כתואר] בדיבור הזה?
ישנו מומחה לשפות ולהחיאת שפות, פרופ' גלעד צוקרמן, שפרסם ב- 2008 ספר ששמו: ישראלית שפה יפה. בצד הקישור יש טקסט, אני מרשה לעצמי לצטט:
"בספרו החדשני מציג פרופסור גלעד צוקרמן תשובה מקורית ומפתיעה: השם המתאים לשפה שאנו מדברים היום אינו "עברית" אלא "ישראלית". צוקרמן טוען כי טהרני השפה מנסים לכפות דקדוק עברי על שפה חדשה ומרתקת בעלת היגיון פנימי משל עצמה. הוא מוכיח כי "החייאת השפה העברית" רווּיה מיתוסים שהם תולדה של אידיאולוגיית שלילת הגולה", התכחשות להיברידיות היהודית, ולאומיות המחפשת אחר עתיקוּת יומין. השפה שאנו מדברים היום אינה העברית השמית הישנה אלא שפת כלאיים חדשה ומרתקת. איזה מין שפה היא הישראלית? הספר ישראלית שפה יפה מגולל את סיפורה.
זהו ספר מלא הומור ואהבה לשפה ומסע קסום בעקבות השפה הישראלית."
במסגרת השיחות שמתעוררות באמצעות התגובות לפוסטים השונים שמועלים סביב הנושא, פניתי לפרופ" צוקרמן עם השאלה הזו:
האם עברית עילגת של ישראלי יליד דומה/שונה מעברית עילגת של מהגר אל השפה?
תשובתו היתה חד משמעית וחותכת: ממש לא.
ישראלים מדברים ישראלית, ולכן שפתם אינה עילגת. להגיד עשר שקל זו ישראלית תקינה. רק הגיוני הוא אומר, שעשיר = עשר ושעשירה = עשרה, לכן עשר שקל ועשרה ילדות. [קוראים לתופעה בעברית קיטוביות מגדרית.]
"מה מקור התופעה המוזרה? ככל הנראה מדובר באמונה טפלה שלפיה ספירת אנשים עלולה לגרום לעין הרע. אם נספור חיילים ממין זכר כאילו היו ממין נקבה הם עשויים לחזור בשלום מהמלחמה. זו גם הסיבה שרבנים רבים סופרים מניין כ"לא אחת, לא שתיים, לא שלוש, וכו'", או אפילו באמצעות הפסוק בן עשר המילים "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם"." [לדבר ישראלית לא עברית, הארץ, 9.4.2014, https://katzr.net/cabcfd ]
כמובן הוא מת מצחוק כשאנשים אומרים: התרבות המוחחדת [מוכחדת] כאשר בישראלית אומרים: "התרבות המוקחדת".
הוא נתן לי דוגמה:
ישראלים לעולם לא יאמרו: שלושה מכוניות. המעבר אל מנייה כ-נקבה כמעט הושלם, ולטענתו מה שמלמדים בבתי הספר כנכון זו שטיפת מוח או בלשונו: "הורים או מורים שמתקנים דוברת ילידית גורמים לה בעצם ל"סכיזופרניה דקדוקית". [שם, שם - לדבר ישראלית.. וגו']
אני נזכר בימי הראשונים באינטרנט, לפני 30 שנים, במלחמות פורומים, אתרי שיחות. מאבקי כוח נוראים, כשאחד הכלים המרכזיים להביס/לפגוע/לזעזע/להחליש את היריב הוא טענת "עילגות". צוקרמן אומר שיש ישראלית עילגת, בוודאי. להגיד עשרה מכוניות זו עילגות ישראלית. אחת ממטרות הפגיעה בויכוחים אלה היתה - מנייה לא תקינה של זכר/נקבה, שגיאות כתיב [הרבה פעמים בשל חוסר הגהה אחרי הקלדה ופרסום], הגיעו הדברים לידי כך, שהיו כאלה שכתבו: "יש לי אישור ממשרד החינוך לכתוב בשגיאות כתיב, אני דיסלקטי!"
אני מאוד ממליץ לקרוא את ספרו, אבל אלה שאינם מעונינים, אולי ימצאו ענין בפודקאסט שהוא משתתף בו:
ישראלית או עברית: באיזו שפה אנחנו מדברים? | פרופ' גלעד צוקרמן
האם יתכן שחלק מהדברים שמעצבנים אותנו אצל דוברי ישראלית הם שאריות העברית, שכצעירים לפני המון שנים למדנו והפנמנו כביטוי להיותנו "משכילים"?
אם יש לכם מינוי ל'הארץ' ממליץ על המאמר הבא, שהוא מאמר תגובה לביקורות על ספרו.
האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?האם
האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?
האם עברית עילגת של יליד השפה היתה נחשבת בעיניך כישראלית? [עילגת, כמו בלבול מין חפץ, ספירה בנקבה באופן קבוע וכו'] - איך היית מגדיר עברית עילגת של מהגר לשפה?
