388 - הבטחות

 

בסוף הוא הבטיח לי ש:

1. אם נלך ניקח אותך

2. אם נלך גם היא תבוא אתנו

3. למה אתה מקשיב לחדשות

4. כל התרעות האימה לא יקויימו

אספתי את כל ההבטחות, נרגעתי?

387 - אוכל רחוב, או איך מבלים?

 הנושא בשרביט החם, אוכל רחוב או צורת הבילוי האהובה עליכם מחבר בצורה מענינת שניים שאינם הולכים יחד בתרבות הפופולרית בת ימינו, עד כמה שלי ידוע.

אוכל רחוב, כשמו כן הוא, מקום לתפוס "ביס" כשרעבים והיידה להמשך היום. אצלי לפחות, מעולם לא עלה בדעתי ששווארמה אצל צ'יצ'ו תחשב כ"בילוי" או פלאפל לארוחת צהריים ב"מושבה" [פלאפל נהדר ומומלץ בכצנלסון גבעתיים] אותו אני אוכל בבית יהפוך לבילוי.

ברם, מסעדות מעולם לא היו "צורת בילוי" אהובה עלינו. די מהר בשלהי העשור השלישי לחיינו נטשנו את מועדוני הלילה, הבארים, הפאבים. לא מעניין מספיק. גידלנו ילדים, התמקדנו בעבודה ובעצמנו.

אנחנו בהחלט אוהבים ללכת לסרטים עם חברים קבועים [גלידה 1 כדור, פופקורן ענק+ זירו+סודה], תיאטרון מיותר לציין, לפחות פעם בחודש. מקסימום אם מגיעים בזמן, כוס קפה מנייר וחת'כת עוגה עד הכניסה לאולם.

מופעי זמר, בקרוב באוגוסט של כוכב יווני ענק. גילינו שאנחנו סולדים ממצב בו אנחנו מקבלים אוכל ושתיה וצופים ב"בדרן". [היינו באירוע כזה. "פיקסמניו" שולחן עגול סביבו עוד 2 זוגות זרים לנו, מסובבים את הכיסא לכיוון הבמה כשהזמר מופיע וממשיכים ל"טחון", לשתות. זה צרם לנו בכמה וכמה רמות, אז זה לא קורה יותר.] ביוון לא נוותר על טברנות קטנות, בהן אוכלים ושותים, אבל כל הבסיס אחר לגמרי. הזמר והלהקה הם חלק מהאירוע, הבילוי. וזה לא "אוכל רחוב" גם לא ממש מסעדה. למעט מלכודות התיירים אליהם גוררים עשרות ישראלים.

למדנו לחפש את הטברנות הקטנות, האנונימיות כאלה שבקושי יש מקום, שיש חיוך ענק אמיתי ולא מסחרי, והאוכל, והמוזיקה.

וטיולים בעולם.

יש ספרייה גדולה בבית, יש טלוויזיה רב ערוצית, יש מחשב ויש שנינו יחד באינטימיות עמוקה אליה זכינו להגיע.

386 - וורשה, עיר ואם בישראל

שלושה ימים וחצי, באמצע שבוע שגרתי לגמרי, למעט אצל מורי חט"ב וחט"ע נסענו לעיר הזו.

אין בה יופי מיוחד, אבל יש בה הרבה חרדים מישראל. לא ראינו אותם במהלך הטיול, אבל במטוס היתה נוכחות גבוהה. אחד אפילו עשה "דרמה", כי הוא לא יושב ליד אשה, לא פחות. מישהו התרצה ונתן לו מקומו. 

מה יש בה, אתרי זכרון ליהדות שהיתה ואיננה, לעבר הקומוניסטי האפל ותקווה לעתיד אחר, מלא שמש ואור.

בעיקר הסתובבנו במרכז העיר, שהרדיוס שלו הוא בין 5 ל- 6 קילומטר. הלכנו בלי סוף. היינו בשני קניונים. הדמיון ביניהם לקניון בקרקוב ממש מביך. לא קנינו כלום.

היינו עם עוד 3 חברים, צעירים ממני לפחות ב- 20 שנים. 20 שנים קריטיות כשמגיעים לכושר הליכה. אבל, בוורשה יש שירות UBER מעולה, זול. כך משהרגשתי שאני "קורס", UBER ולמלון לנוח.

ד' עם כושר-על, וכך לא קלקלתי לאף אחד. גם לא עודדתי התענינות בשלומי, כי לא צריך. אני בסדר. ולכולם היה שמח.

בטח נצא לעוד טיולים משותפים.

 

אלה שתי דמויות שאין קשר ביניהן. את דמוי הרובוט הזה מצאנו ברחוב צדדי, ליד מעבדה מדעית שמעדיפה צניעות. את הילדה המקסימה על הספסל, ד' נתנה "לה" נדבה, באמת, על ספסל ברחוב, ליד בית קפה, באזור לא "הכי". העיצוב של הבובה/הפסל נפלא.

הדובי היה בכניסה לחנות בובות גדולה, שיש לה תאומה בקרקוב, והבובה העגלגלה באחד הקניונים בחלון ראווה.

ציורי קיר. אחד מקצועי, הימני בשחור לבן, השני פרוע ומערער על מוסכמות בתוך קשקושי גראפיטי.

בצד שמאל "מגדלי ווארשה", התשובה הפולנית למגדלי ת"א המזעזים בכיעורם.

תמונת הפנתר השחור נלקחה מהמבואה למלון שלנו XYZ [כך שמו]. יש זוג שעומדים/שמוצבים בכניסה, אחד מימין ואחד משמאל. זה "השמאלני" כמובן ;-)

כדאי לראות בתמונה השמאלית את סמיכות בתי מגורים מהתקופה הקומוניסטית לזו שלאחר הצטרפות ל-גוש היורו. אגב, בנייני מגורים רבים מהתקופה הקומוניסטית עברו מתיחת פנים קוסמטית ראוייה, בצביעה או בחיפוי הקירות.

עציצי רחוב, עציצים על מרפסות - כמה יופי. פרחים בלי סוף, ללא הדגשת "פרח-יות" כמו באמשטרדאם. באמצע רחוב אי תנועה ושתולים בו פרחים יקרים מאוד, ככה בלב לבה של עיר. שלושת הלוחות הללו נמצאים על החוף של "וויסלה". בתוך וכחלק מתערוכה גדולה. בין היתר, תערוכה ספרותית, במיוחד של יוצרים וורשאיים.

בית הכנסת היהודי, היחיד שנשאר. אגב, לאורך מרכז וורשה, היכו שהיו קירות הגטו, יש סימונים מתכתיים ברורים, כאן היתה חומת הגטו. נשארו גם שני קירות מהגטו המקורי שנשמרים. המשטרה שומרת באופן קבוע על בית הכנסת היהודי.

נכון, גם אכלנו מדי פעם. הזלוטי שווה ערך לשקל, אבל עדיין מחירי המנות הכי יקרות במסעדות הם חצי מהמחירים בתל אביב במסעדה בינונית ומטה, בתל אביב כלומר!.

ולסיכום - סדנת קעקועים, זה שמה:

למי שלא רואה טוב: קעקוע עזאזל.

385 - גבולות, אינטימיות

 הנושא  בשרביט החם מעלה את הקושייה הזו:

"לדעתנו כל אחד מהם צריך להרגיש בשל לעזוב כשהוא מוכן נפשית לזה, אבל לפעמים אני מרגיש שהבית "קטן" על כולם ביחד  והאינטימיות של זוגתי ושלי נפגעת.

זוהי בערך המסגרת שאני מבקש שתתייחסו אליה בשרביט החם השבוע."

זה נושא מסובך. מצד אחד הוא עוסק במושג "גבולות" ומצד שני הוא עוסק "בעזיבת הילדים את הבית". המיצוע של "שני ההפכים" מוכלל במילה אינטימיות.

עפ"י הכתוב, אינטימיות נתפסת כגילויים גופניים של אהבה, שאינם אפשריים כשיש ילדים בוגרים בבית.

אתחיל במושג "גבולות". גבול הוא מונח/מושג שמגדיר את המותר והאסור ביחסים בין בני אדם. יש לו שמות רבים, הבולט בהם הוא "כבוד". אבל ישנם פשוטים יותר, כמו: לא לפתוח דלת סגורה, למשל. מגבולות נגזרים: הנימוס, כללי ההתנהגות בינאישיים ובציבור, וצורתם המשוכללת ביותר היא "חוק".

אישית גדלתי בבית עתיר גבולות. גבולות שנקבעו בדרכים לא נעימות. משבאו ילדיי לעולם ידעתי שאני לא רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי. למזלי בת זוגי ואני הבנו מהר "מה לא", כלומר מה גורם לשנינו לריב לחינם, קבענו מספר נמוך של קוים אדומים, אלה היו הגבולות. לא לאלימות, לא לשקר, להקפיד על סדר וניקיון במרחב הציבורי בבית.

בניגוד לרבים מבני דורי, הבת שלי עזבה בגיל 21 את הבית. מצאה את אהבת חייה ועברה לחיות אתו. הבן שלי התגורר אצלנו כדייר, לא משלם, במשך 3 שנות לימודיו האקדמיים. ביום שסיים הוא עזב אותנו.

לד' ולי מעולם לא היו בעיות "אינטימיות". נכון כשהלכנו לבית הוריי או בית הוריה בחרנו לוותר על מצבים אינטימיים, למעט חיבוקים, נישוקים, ליטופים ומילות חיבה. בביתנו, מכיוון שלא היתה אפשרות שיפריעו לנו בפתאומיות, מעולם לא נפגעה האינטימיות בינינו, ואם מישהו אמר: איכסססססס, על תצוגת אהבה שלנו, צחקנו והמשכנו.

הציור הוא של ניצה גינוסר

https://nitza-genosar.com/sparks-en/intimate-circles/

384 - כמה תמונות

 מדי פעם אני מצלם תמונות בודדות של משהו שלכד את עיניי.

 

383 - פילנדרום - מתאים ל- Dr Who

 ד"ר WHO, עונה חדשה.

למי שלא שמע מעודו על ד"ר WHO, אני ממליץ לקרוא את הכתוב הקישורים הבאים -

1. ניר תל אור - http://isf.nethost.co.il/article.asp?ref=998

2. אלי אשד - מאמר מבריק 

3. האינציקלופדיה בריטניקה

4. מחקר תרבותי של הסדרה [ליודעי אנגלית וחובבי קריאה מורכבת וארוכה]

לצרכים הבסיסיים שלנו -

"הסדרה מתארת את מסעותיו של חייזר הרפתקן ומסתורי מגזע אדוני הזמן, שהוא דמוי-אדם, הידוע רק בשם "הדוקטור". הדוקטור מטייל עם מלווים במרחבי הזמן והחלל, בחללית שהיא גם מכונת זמן, שנקראת טארדיס. "הדוקטור" מטייל בכדור הארץ ובגלקסיות, בפלנטות ובכוכבים שונים, בתקופות זמן שונות, נלחם בחוצנים מרושעים ופותר תעלומות." [ויקיפדיה, https://did.li/LFWlC ] מיותר לציין שהרבה תופעות חברתיות, פוליטיות ואחרות שימשו כבסיס לעלילות הד"ר.

אני כותב כאן על העונה הכי חדשה, ועל שני הפרקים האחרונים ששודרו. אלה מכם שחרדים לספויילרים - אני מציין מתי אני עובר אליהם.

בניגוד למצקצקי השפתיים למיניהם, אני מאוד אוהב את הסדרה החדשה. האלגנטיות בה הם שידרגו עצמם לטכנולוגיה של המאה ה- 21, בה בובות הקרטון בשחור-לבן הפכו ל-ממשות לא מלאכותית.

כזכור עונה 7 נפתחה עם 3 פרקי "ספיישל", שהיו מעין סיכום העבר ומעבר ל-ד"ר WHO החדש. המהלך הזה היה פנטסטי, כי התוצאה שלו יצרה כלי-תחבולה-אפשרות נרטיבית שלא תאומן, אבל זה בספויילרים.

יש הרואים בפרק הספיישל השלישי פרק ראשון של עונה 7, ויש כמו נטפליקס ו - BBC לא סופרים אותו ככזה, לכן אל תתפלאו אם פרק 7 ייחשב אצל אחרים כ-פרק 8.

עכשיו לספויילרים.

.

הספויילר הראשון הוא ביחס לאפשרות התסריטאית אך גם העלילתית שנוצרה: יש 2 ד"ר WHO בו זמנית, כי ד"ר WHO החדש יצא מגופו של הישן [דייויד טננט הגאון] מבלי ל"חסלו".

עד עתה לא נעשה שימוש באפשרות זו.

עכשיו אני רוצה לספיילר את פרק 6[7] ואת פרק 7[8]

פרק 6[7]

• - -
• שתי מטאפורות בנות זמננו וחזקות מאוד בפרק הזה.
  הראשונה קשורה ל"נקודה" ו- "בועה". נקודה היא אותה ה- DOT החשובה כלכך בכתובת אימייל ובמען של אתרים. תוצאת כל DOT בפרק הזה היא בועה העוטפת את ראש האדם, ומהווה כלי תקשורת חיצוני ומדריך ל"חיים".
• אנחנו מוזמנים לבועה הזו - הן מלבר והן מלגו. מבפנים אנחנו רואים ריבועים קטנים בהם מופיעים פנים של אנשים, כמו ב-זום. הטיפול בהם הוא באמצעות תנועות הראש והעיניים. מבחוץ, אנחנו רואים בועה עוטפת את הראש וריבועים "מתוקים" עליה.[ ראו משקפיים של מציאות רבודה, זו ההתחלה].
• אחת הבעיות המרכזיות [היא עלתה גם בפרק 5[6] היא השתלטות חברת AI על חיי האדם. בפרק 5[6] - היא יוצרת סביבת מלחמה בלתי נגמרת-מסתיימת, ללא כל סיבה אמיתית, כדי להמשיך ולייצר כלי מלחמה ומשחקי מלחמה. זה רפרור ל- המשחק של אנדר, אורסון סקוט קארד[אס"ק], למשחקי מלחמה לכאורה שהופכים למציאות אכזרית של אנשים מתים, ואמבולנסים ממיתי אנשים. בפרק הזה, 6[7] בני אדם לא חסמו מרצון את עולם החושים, משהו אנטי-קנטיאני, נגיד, בעולם החיצוני, הם לא מסוגלים להניע את גופם בחלל הרגיל ללא הדרכת המכונה! עד כדי כך. והפרק כמו בפרק הקודם הוא שחרור מעבדות למכונה.
• אמ-מה כאן נכנס הנרטיב השני ההכרחי כלכך או הבעיה השנייה - הגזענות בצורתה הבוטה ביותר. אנשים מעדיפים למות ולא להינצל בטארדיס, כי הדוקטור שחור!
  תמונת הסיום, בה הדוקטור צורח בתסכול שלא יאומן היא בעצם הצעקה לגבי המציאות בה אנחנו חיים: מציאות של אשליה, הונאה עצמית ואיבוד היכולת הבסיסית - ללכת לא יד תומכת.
  פרק 7[6] -
• חשיבותו היא ב"הוצאת" ה- ד"ר מהארון, חד וחלק.
  כל הדוקטורים הקודמים היו סטרייטים, לפחות לפי התאהבותם בנערות שהצטרפו אליהם, היו מדי פעם רמזים דקים אבל לא ממש עבים על אהבת המין האנושי גם מהצד הזכרי שלו. גם האשה היחידה שגילמה את דמות ה- ד"ר היתה סטרייטית.
  אבל בפרק זה העובדה נחשפה.
  וזה לא מקרי, כי זה פרק שהוקדש ל- קוספליי, משחקי דמויות שאני מכיר מראשית שנות ה- 2000, אבל לפי הד"ר זה מנהג אנושי אהוב מאוד, חיקוי והתנהגות ולבוש כמו "דמויות מופת, דמויות נערצות".
• פרק 7 לוקח רחוק את הרעיון ואנחנו מקבלים פרק מדליק באופיו הילדותי. יש צייד של "ממירי צורה" שחושב שה-ד"ר הוא ממיר צורה ולוכד אותו וכמעט כמעט משמיד אותו, אבל.., ה-ד"ר הוא אדון זמן עתיק ונורא. וכך בשילוב חשיפת כל הישויות שהיו ה-ד"ר [כמו ה-ד"ר עצמו הוא שחקן קוספליי] הצייד לא ממית, אבל הם מתאהבים. אה-אהההה.
• אותם "משני צורה" לובשים את בני האדם, פשוטו כמשמעו. צורת האדם החיצונית היא הלבוש שלהם, והם עושים זאת באמצעות הפעלת זרם חשמלי.איך אומר הד"ר, המין הזה לובש בני אדם כמו בגדים. ללא בגדי האדם/האשה הם נראים כמו ציפורים - ראשם לפחות.
• מיותר לציין, שיש כאן איזו טענה היסטורית-חברתית כנגד אנגליה בחצי השני של המאה ה- 19, משהו על "חיים ותענוגות" מול "מנקים, מקרצפים אחריכם", זה במובן מסויים רפרור לכל תוכניות הטלוויזיה הבריטיות שמייצרות דרמות על משרתים ואדונים, וקצת לעג להן.
  התפתלות עלילתית חיונית היא שרובי עומדת בפני השמדה עקב טעות בזיהוי דמותה והתוצאה - רוג, אהוב לבו החדש של ה-ד"ר משמיד עצמו למען ה- ד"ר ורובי.
  ואני חוזר לרובי.
  יותר ויותר אני משוכנע שרובי היא הדמות והשחקנית המתאימה ל-ד"ר הזה. אני גם אוהב את אמא שלה, שמופיעה מדי פעם, אחח, איזו שחקנית.
• = = = =
  פרק מעולה? נדיר" ייחודי? לא ממש לא. פרק די שגרתי, עלילה די צפויה למעט - היציאה המלאה מהארון והטוויסט עם רובי, שזו חתרנות פנימית, ואולי גם הומור פנימי.

382 - בחירה חופשית

 מוטי אמנם מנסח קצת אחרת את נושא השרביט החם, אבל מבחינתי הוא העלה סוגייה משמעותית ביותר - חופש בחירה.

סיפור המסגרת הוא גילוי בדיעבד שהוריו בעצם "קבעו" לו את עתידו, ולא רק לו. אסתי כותבת בפוסט שלה, שהבחירה שלה בקריירה היתה תוצאה של מפגש עם מורה ייחודית והתנהגות רעילה של המורה [זכר] שלה למתמטיקה.

אני בהחלט שואל את עצמי את אותה שאלה.

מאז שהייתי בן 5 אמא שלי אבחנה אצלי תכונות "הוריות" אותן תרגמה ל"היות מורה". זה טורטר לי בראש. עם זאת, מהיותי התלמיד הכי מוצלח במשפחה [כמו מוטי] הזכרתי לסבתי ולה את ד"ר נטע רוזנבלט, הבעל והאב שהיה רופא עיניים ומשכיל מאוד.

כך, לפחות מצד אמי: הוראה ומצד סבתי: קריירה אקדמית או רופא.

אני אהבתי לרקוד, אני אוהב לרקוד, והיו לי כישורים מצויינים להיות רקדן. אבל על אף רצוני, אבי התערב בבוטות בכך שדאג לקרוא לי "הומו" ולעודד את אחיי לצחוק ממני. היתה לי ברירה?

מתמטיקה לא הבנתי, כך שדי מהר פניתי לתחום האומנות בעיקר, היסטוריה, סוציולוגיה. במקביל עם שחרורי עבדתי בבתי מלון, בהמון בתי מלון. אפילו יש לי תעודת ניהול בית מלון. גם הצטרפתי ללהקת מחול מודרני, הייתי חבר בה שנתיים, וגיליתי שאני שונא "במה". העבודה בבתי מלון היתה במקביל ללימודים בהם עשיתי חיל רב. אבל, מהיותי חסר גבולות, חיי הלילה המטורפים שלי הובילו אותי לגבול בין אלכוהוליסט לאדם שסתם שותה מדי פעם.

מסגרת, צרחתי בתוכי, מסגרת.

 התחתנתי עם אשה שאני אוהב עד היום, שעזרה לי לצאת מהביבים [ הומאז' לגיורא ש. שוהם ולספרו החשוב מאוד: גאולה דרך הביבים], והנה יש מסגרת.

אני לא עצמאי, אני חייב מסגרת. פקידות או ישיבה ליד מחשב, ניהול משרד או ניהול בכל רמה אחרת ממש לא אפשרי לי. אני חסר סבלנות, חייב בגירויים מתמידים. וכיוון שהקשבתי לאמי, כשאמרה לי בזמן לימודי התואר הראשון, תנסה לעשות תעודת הוראה, מקסימום, מקסימום היא תהא בצד כמו תעודת מנהל מלון, מצאתי את מקומי.

למי שרואה בעבודת חינוך פרנסה בלבד, קל להחמיץ ולא לראות את סוג העבודה הדינמי והפרוע ששמו חינוך. אף יום לא דומה לקודמו, אף שעה לא דומה לקודמתה. זכיתי "כאוס בתוך מסגרת", וגם לאחר כמה שנים, משכורת שאפשר לחיות ממנה.

אז?

בחירה חופשית, דטרמיניזם של האופי, התערבות הורית?