הנושא בשרביט החם, אוכל רחוב או צורת הבילוי האהובה עליכם מחבר בצורה מענינת שניים שאינם הולכים יחד בתרבות הפופולרית בת ימינו, עד כמה שלי ידוע.
אוכל רחוב, כשמו כן הוא, מקום לתפוס "ביס" כשרעבים והיידה להמשך היום. אצלי לפחות, מעולם לא עלה בדעתי ששווארמה אצל צ'יצ'ו תחשב כ"בילוי" או פלאפל לארוחת צהריים ב"מושבה" [פלאפל נהדר ומומלץ בכצנלסון גבעתיים] אותו אני אוכל בבית יהפוך לבילוי.
ברם, מסעדות מעולם לא היו "צורת בילוי" אהובה עלינו. די מהר בשלהי העשור השלישי לחיינו נטשנו את מועדוני הלילה, הבארים, הפאבים. לא מעניין מספיק. גידלנו ילדים, התמקדנו בעבודה ובעצמנו.
אנחנו בהחלט אוהבים ללכת לסרטים עם חברים קבועים [גלידה 1 כדור, פופקורן ענק+ זירו+סודה], תיאטרון מיותר לציין, לפחות פעם בחודש. מקסימום אם מגיעים בזמן, כוס קפה מנייר וחת'כת עוגה עד הכניסה לאולם.
מופעי זמר, בקרוב באוגוסט של כוכב יווני ענק. גילינו שאנחנו סולדים ממצב בו אנחנו מקבלים אוכל ושתיה וצופים ב"בדרן". [היינו באירוע כזה. "פיקסמניו" שולחן עגול סביבו עוד 2 זוגות זרים לנו, מסובבים את הכיסא לכיוון הבמה כשהזמר מופיע וממשיכים ל"טחון", לשתות. זה צרם לנו בכמה וכמה רמות, אז זה לא קורה יותר.] ביוון לא נוותר על טברנות קטנות, בהן אוכלים ושותים, אבל כל הבסיס אחר לגמרי. הזמר והלהקה הם חלק מהאירוע, הבילוי. וזה לא "אוכל רחוב" גם לא ממש מסעדה. למעט מלכודות התיירים אליהם גוררים עשרות ישראלים.
למדנו לחפש את הטברנות הקטנות, האנונימיות כאלה שבקושי יש מקום, שיש חיוך ענק אמיתי ולא מסחרי, והאוכל, והמוזיקה.
וטיולים בעולם.
יש ספרייה גדולה בבית, יש טלוויזיה רב ערוצית, יש מחשב ויש שנינו יחד באינטימיות עמוקה אליה זכינו להגיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה