הנושא בשרביט החם מעלה את הקושייה הזו:
"לדעתנו כל אחד מהם צריך להרגיש בשל לעזוב כשהוא מוכן נפשית לזה, אבל לפעמים אני מרגיש שהבית "קטן" על כולם ביחד והאינטימיות של זוגתי ושלי נפגעת.
זוהי בערך המסגרת שאני מבקש שתתייחסו אליה בשרביט החם השבוע."
זה נושא מסובך. מצד אחד הוא עוסק במושג "גבולות" ומצד שני הוא עוסק "בעזיבת הילדים את הבית". המיצוע של "שני ההפכים" מוכלל במילה אינטימיות.
עפ"י הכתוב, אינטימיות נתפסת כגילויים גופניים של אהבה, שאינם אפשריים כשיש ילדים בוגרים בבית.
אתחיל במושג "גבולות". גבול הוא מונח/מושג שמגדיר את המותר והאסור ביחסים בין בני אדם. יש לו שמות רבים, הבולט בהם הוא "כבוד". אבל ישנם פשוטים יותר, כמו: לא לפתוח דלת סגורה, למשל. מגבולות נגזרים: הנימוס, כללי ההתנהגות בינאישיים ובציבור, וצורתם המשוכללת ביותר היא "חוק".
אישית גדלתי בבית עתיר גבולות. גבולות שנקבעו בדרכים לא נעימות. משבאו ילדיי לעולם ידעתי שאני לא רוצה שהם יחוו את מה שאני חוויתי. למזלי בת זוגי ואני הבנו מהר "מה לא", כלומר מה גורם לשנינו לריב לחינם, קבענו מספר נמוך של קוים אדומים, אלה היו הגבולות. לא לאלימות, לא לשקר, להקפיד על סדר וניקיון במרחב הציבורי בבית.
בניגוד לרבים מבני דורי, הבת שלי עזבה בגיל 21 את הבית. מצאה את אהבת חייה ועברה לחיות אתו. הבן שלי התגורר אצלנו כדייר, לא משלם, במשך 3 שנות לימודיו האקדמיים. ביום שסיים הוא עזב אותנו.
לד' ולי מעולם לא היו בעיות "אינטימיות". נכון כשהלכנו לבית הוריי או בית הוריה בחרנו לוותר על מצבים אינטימיים, למעט חיבוקים, נישוקים, ליטופים ומילות חיבה. בביתנו, מכיוון שלא היתה אפשרות שיפריעו לנו בפתאומיות, מעולם לא נפגעה האינטימיות בינינו, ואם מישהו אמר: איכסססססס, על תצוגת אהבה שלנו, צחקנו והמשכנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה