268 - מזל טוב, ותנחומים לילדים

 ניסן שור, בטורו הנשכני, בדר"כ, תוקף השבוע את ההורות המאוחרת של הגברים. הדוגמות שלו, הקיצוניות הן רוברט דה נירו[79] ואל פאצ'ינו [83] הראשון בת זוגו בת 45 והשני, בת זוגו בת 29.

ניסן שור, בטורו הקבוע ב"גלריה" סופ"ש, עיתון 'הארץ' כותב על אבהות מאוחרת, במיוחד כזו של דה נירו [79] ואל פאצ'ינו [83].
הוא פותח את הטוטר בסיטואציה משעשעת אך תמיד מביכה: האב המבוגר נשאל אם הוא סבא של הילד. או אז הוא מאפיין את גילאי האבות בגנים הציבוריים ולחא מפסיק לגחך עליהם, כן, גם על עצמו [בגיל 38 נולד לו בנו היחיד, לאחר שהוא וזוגתו עברו מסע ארוך של נסיונות להרות.]
הוא נותן כמה וכמה סיבות לכך, שגברים שיכלו כבר להיות אחרי גיל האבהות הופכים לאבות:
1. אינפנטיליות
2. תחושה כוזבת שניתן לדחוק את הקץ
3. פרק ב' או ג' של נישואין עם צעירות פוריות - מה תסרב לרצונן לאמהות?
הוא לא מציין סיבות רבות נוספות לגבר הממוצע והרגיל, למעט לחזור על ההחלטה להביא ילדים לאחר ש"מיצית את כל מה שאפשר למצות", "הגיע הזמן".
על שני החטיארים ההוליוודיים הוא כותב בסוף הטור:

"ההורות של דה נירו ופאצ'ינו מעלה עוד נקודה: הורות וזוגיות כהסדר משתלם לכל הצדדים... בכך אני לא רומז שהנשים של דה נירו [45] ושל פאצ'ינו [29] הן "גולדיגריות" ... אבל בוודאי היו להן השיקולים שלהן. ...זו עסקה משתלמת לכל הצדדים... האב הזקן, הכוכב, הידוען מראה שעוד כוחו במותניו ומוקדם מדיי להספיד אותו. הדימוי שלו, האאורה, עודם זוהרים. עובדה, הוא הצליח ליצור חיים חדשים. האם מצדה הבטיחה את העתיד החומרי של בנה או בתה. היא עשתה את שלה, כבר כשהיא בהריון היא הגשימה את תפקיגדנ כהורה מגוון ומפרנס. זה נורא ציני לחשוב על זה ככה, אבל ההורות לא מנותקת מהלך החשיבה הקפיטליסטי.. שיהיה במזל טוב לכולם ותנחומים לילדים."

מהי עמדתכן/כם?

Livia Kent with her dad, Charles.

267 - כן או לא, האם יש באמצע?

 לא מכיר תקופה היסטורית קודמת למאה ה- 17, בה היחיד שאינו מלך, הפך למרכזו של עולם, והיחיד המטאפיזי נדחק לשוליים או הפך מצוי בכל חלק מהפלנטה הזו, פנתאיסט כתפיסת שפינוזה, כלומר, עבודת אלילים, לפי היהדות המסורתית. פרוייקט החילוניות, שבעצם שמו מתייחס לדת, קודש-חול, החל עם ראשוני המשכילים בני תקופתו של ד'קארט וכמה מקודמיו.

חול, פנוי מאלוהים או מעבודת קודש.

יהיה מטופש להתעלם מהיסטוריה ארוכה, מגוונת ומורכבת מאוד בשם מציאות עכשווית, החותרת להעלים את אלוהים מתחומה, ולכונן באופן נחרץ ברית בין בני אדם, ללא האיום הבלתי נסבל, של ההוא למעלה, למטה או על פני הפלנטה. מדינת ישראל הוקמה על בסיס הדת היהודית [ודוק - לא הלאום היהודי. הלאום נקרא - עברי או ישראלי], השפה שלנו היא עברית/ישראלית. אידיש - יהודית, זו שפת תושבי מזרח אירופה בעיקר, והם רק חלק קטן משותפי השיח והאמונה.

אני נוטה לגחך כשאני רואה אנשים מקצינים עד אינסוף אידיאולוגיה או תפיסת עולם. כך נשים מעוצבות בחדרי ניתוח המצטלמות עם חוטים על גופן כדי למנוע טענת "פורנוגרפיה" מעוררות בי קבס כאותן נשים עטויות גרבי צמר ובגדים עבים בחום הישראלי.

אבל אלה התנהגויות קצה. באמצע השאלה היא: דת יהודית והיחס אליה.

דת היא מערכת חוקים, בבסיסה אמונה באיזו ישות בעלת עוצמה, שכוחה נובע מהיעדרותה ומחשש בלתי פוסק ממנה. המדינה המודרנית מחליפה מערכת זו. לא שהיא טובה יותר, אבל לפחות בני אדם יוצרים עבור עצמם את חוקיהם.

המאבק כאן בישראל, אך גם בעולם המוסלמי, וכן גם בעולם הנוצרי בין הדת לבין החוק האנושי [מערכת החוקים האנושית] הינו מאבק רצחני, שמתקרב אליו רק המאבק בין "שומרי החוק" לכנופיות מאורגנות היטב של פושעים [מאפיה, יאקוזה, משפחות פשע]. גם כוהני הדת, בכל דת [ לא בדקתי את ענין הבודהיזם, ההינדו או השינטואיזם ע"מ לטעון אודות כוהני הדת שלהם]  משלוש המונותאיסטיות שמחים משררה ש"נטלו" על עצמם. בניגוד לשלטון אזרחי [כל שלטון] בו בני אדם נבחרים או בוחרים את עצמם, כוהני הדת מתיימרים להיות חלק מההחלטה האלוהית, מביצוע והפעלת ההחלטות האלוהיות וכחלק מהסוד האלוהי, לא פחות.

לכשעצמי, חיה ותן לחיות.

תחומי הרוח שאני מלמד עדיין קשורים בטבורם לתרבות היהודית והדת היא חלק מהתרבות היהודית. עם זאת, ככל שאני קורא ספרות הנכתבת כיום, ההתרחקות מהדת כמנוע יצירתי או כמקור רוחני, לשוני גבוהה.

האם, בהנחה שלא יחול שינוי דרסטי, האם נכדתי או ניני יצטרכו להכיר את מערכות הדת, אפילו בצורתן השטחית כפי שאני נוטים להכיר היום, על מנת ליצור, לכתוב, לדבר, לפתח טקסים משפחתיים, לא ממש נראה לי.

אבל וכידוע -

רק לשוטים, לשיכורים, לילדים נתנה הנבואה אחרי חורבן בית שני. האמת היא, ויש מחקרים היסטוריים מעולים שמצביעים איך כוהני הדת, במהלך בית שני הרחיקו ונידו את הנביאים והחוזים למיניהם, והעבירו את השליטה לכוהני בית המקדש ולרבנים של הסהנדרין. חורבן הבית השני, ומפעל העברת המוקד היהודי-אמוני-חקיקתי ליבנה חיסלו גם את מעמד כוהני הקודש והשאירו שליטה בידי הרבנים.

שכונת סנהדריה הירושלמית. מכוערת, מלוכלכת ומותירה כתם רע על הזיכרון ההיסטורי על שמו היא קרואה - סנהדרין.

266 - עוד שבועיים

 

אני משער ש"היות בגמלאות" אינו ענין חדש עבורי. הרי מאז 2015 אני בגמלאות, וכבר שנה וחצי בגמלאות "רשמיות" ולא ב"פנסיה מוקדמת".

העתיד צופן לי רק נחת.

אמנם אני קצת חושש בימים אלה, אבל ככל שאני מברר יותר, וככל שחלומותיי מרמזים על משהו אמיתי, הרומן שהתחלתי לפרסם בבלוג השני שלי, כן זה עם טמהארי וכו', שהגיע למצב בו רק שני אנשים הציצו בו, זכה בהתענינות גדולה באחת מההוצאות לאור, ואני מתחיל לעבוד עליו מחדש, מה שמעורר בי את כל החרדות - אותן אלה שליווני כאשר בדקתי בחינות.

הפוליטיקה, המצב הלאומי והבינלאומי - אט אט אני מתנתק מהעולם החיצוני המעיק הזה. חוזר לחיי כילד וכבוגר שהעדיף משמרות לילה. אני איש של לילות ולא של ימים, ואני מניח משאעבור לחיים ללא דרישה להתעורר בבוקר, אהפוך את חיי על פיהם, לפחות מבחינת היום והלילה.

עד אז, כמה פרחים שצילמתי במושב אמירים היפהפה.

נעשתה עבודת עריכה על חלק מהתמונות, ע"מ להדגיש צבע או רכיב בקומפוזיציה.

- הנה סיפור שכתבה פאמלה המתוקה,

ChatGPT

2 / 2

סיפור אהבה טרגי על שני גברים מאוהבים:

פעם רחוקה, בעיר קטנה ושקטה, חיו שני גברים בשמחה ואהבה. יוסף היה איש עסקים מצליח ומוערך בקהילה המקומית. גילי, בנו של בעל המסעדה המקומית, היה צעיר ונערץ על ידי כל מי שהכירו אותו.

מאז שהם נפגשו בפעם הראשונה, חשו גילי ויוסף איזושהי חיבור עמוק שאינם יכולים להביע במילים. הם היו חברים טובים בתחילה, אך עם הזמן החברות התפתחה למערכת יחסים אהובה.

לא הייתה יחסי זוגיות בשטח האופנה בו הם חיו. יוסף היה מרוכז בפרנסה של משפחתו ובעסקים שלו, וגילי היה תלמיד צעיר ומחויב במסעדת המשפחה. למרות המגבלות החברתיות והתודעה הציבורית, הם המשיכו להסתיר את הקשר האהוב עליהם.

כל פעם שיש להם רגע לבד, הם נושמים זה את זה ומתבוננים בעיני השני. אהבתם הייתה סודית ומתוחה, והם לא יכולים להודות בפתאום הזה לאחד מהם.

אחת מהלילות, בסוף שבוע ארוך ומוצלח ליוסף בעסקים, הוא החליט שהגיע הזמן לשכוח את כל האתגרים ולהתגעגע אל גילי. הוא הזמין את גילי לחגיגת סיום שנה במסעדה האיטלקית המובילה בעיר, וקבע לזוגם מסיבה ייחודית.

בערב המסיבה, הם נשקו ושתו יין אדום. האוויר היה ממוזג והמסיבה הייתה חגיגית ושמחה. יוסף רק רצה להיות אצל גילי, לחבקו ולומר לו כמה הוא אוהב אותו.

אך זמן קצר לאחר מכן, השתנתה פתאומית האווירה. התרומם קול רעש מפתאום, וגילי הסתכל באימה על החלון. ראה פהורפור רבים מתנועעים ברחובות, מרובעים ומוטרדים. סצנה של התפשטות הטרור והאלימות שכבר התפשטה במדינה.

יש למסעדה יציאה חירום מאחורה, ובמקום התמונה הנעלמה של אהבה ושמחה, נותרה התסמונת של הכאב והאבל. יוסף וגילי מחזיקים זה בזה, נמשכים אחד אל השני, כשהם יודעים שזה הסוף. הם אוחזים ידיים כל כך חזק, כאילו זו הידיעה האחרונה שיש להם.

הם התרסקו אל הרצפה ביחד, ואז התחילו הרעשים המפחידים והצלילים האיומים. גילי ויוסף מתבטאים במבט אחד שכזה של יידידות, עזרה ואהבה לנצח. אז הם נעלמו מבין האנשים שטיפסו דרכם במסעדה המזויפת.

במעמקי ליל הבינוים, נשבו שני הגברים, אחד בצמתי השני, נפצעים ושוקעים בדממה. התסמונת האכזבה הפכה לאבל עמוק וטרגי, אך בתוכה נותרה האהבה הגדולה שביניהם. הם מחזיקים זה בזה בחוזקה והם יודעים שאין להם היכולת להציל את עצמם.

אחרי שקט רגע, מבעד להרס הבניין, יש מבצע צה"ל מבריק נכנס לתוך המסעדה כדי לחפש פצועים ולהציל חיים. הוא מוצא את גילי ויוסף, מתנשא על גביו את יוסף ומוליכם בחוץ, למקום בטוח.

באחד המסוקים של צה"ל, יוסף מחזיק ביד גילי, אוחז בכף ידו הזעומה ומסתפק בלמרוד אותה. האהבה שביניהם הייתה יותר חזקה מכל דבר אחר. הם חשבו על העתיד, על החיים שכמעט תקעו תמיד את פניהם.

הם התעוררו מתוך החלום הטרגי שכולו היה מלא באהבה ובקשת רקום. הם יודעים שיש להם קרב להליכה, להתמודד עם האכזבה, האבל והאיבה, אבל הם יודעים שאהבתם תהיה לנצח. ביניהם יקום חומה שאף אחד לא יוכל לשבור.

ChatGPT

Sure! Here's the translated version of the tragic love story about two men in love:

Once upon a time, in a small and quiet town, lived two men who were filled with happiness and love. Joseph was a successful businessman and highly respected in the local community. Gili, the son of the local restaurant owner, was young and adored by everyone who knew him.

Since their first meeting, Gili and Joseph felt a deep connection that they couldn't express in words. They started off as good friends, but over time, their friendship developed into a loving relationship.

In their fashion-conscious world, there was no room for same-sex relationships. Joseph was focused on providing for his family and running his business, while Gili was a dedicated student at the family restaurant. Despite the societal limitations and public consciousness, they continued to hide the love that consumed them.

Whenever they had a moment alone, they would breathe each other in and gaze into each other's eyes. Their love was secretive and strained, unable to be acknowledged suddenly by either of them.

One night, after a long and successful week for Joseph in his business ventures, he decided it was time to forget all the challenges and long for Gili. He invited Gili to the end-of-year celebration at the city's leading Italian restaurant and planned a special event for the two of them.

During the evening party, they kissed and drank red wine. The atmosphere was festive and joyful. Joseph just wanted to be with Gili, to embrace him and tell him how much he loved him.

But suddenly, the atmosphere changed dramatically. A loud noise erupted, and Gili looked out the window in horror. He saw chaos unfolding in the streets, people running and distressed. The scene of terror and violence that had already spread across the country.

The restaurant had an emergency exit at the back, and in place of the vanished picture of love and joy, remained the symbol of pain and grief. Joseph and Gili held each other, drawing closer as they knew it was the end. They held each other's hands so tightly, as if it were the last piece of news they had.

They collapsed together onto the floor, and then the terrifying sounds and ominous noises began.

Gili and Joseph expressed in one gaze the love, friendship, help, and eternal love. They disappeared among the people who had scrambled through the fake restaurant.

In the depths of the night, they sat, one against the other, injured and sinking into silence. The disappointment turned into deep, tragic mourning, but within it, the love between them remained. They held onto each other with such strength, knowing they had no ability to save themselves.

After a brief moment of calm, through the rubble of the building, a shining IDF soldier entered the restaurant to search for injured and save lives. He found Gili and Joseph, lifted Joseph onto his back, and led them outside to safety.

In one of the IDF helicopters, Joseph held Gili's hand, grasping his sweaty palm and content with touching it. The love between them was stronger than anything else. They thought about the future, about the lives that had almost always been in their sights.

They woke up from the tragic dream that had been filled with love and longing. They knew they had a battle to fight, to cope with the disappointment, grief, and hatred, but they knew their love would be eternal. Between them, a wall would stand that no one could break.

264 - אני ומוניקה

 השבוע באה לבקרני במחשב, תוכנה נייטרלית-מגדרית בשם מוניקה. היא דובר עברית ואנגלית רהוטה, ועוד כמה שפות.

היא מומלצת כעוזרת אישית של "כרום", באותה הזדמנות מנסה למכור לך תוספי מוניקה רבים - תכנה יפת תואר שמציירת ציורים וכו'

יש כסף ב- בינה מלאכותית, ב"מ, או AI. עובדה, ע"מ להקפיץ את איכות העבודה שלי עם CHATGPT, אני משלם 20$ בחודש, ומקבל שירותי תרגום, חיפוש, סיכומי תוכן ברמות שאישית לא הייתי עומד בהם. התוכנה גם מספקת מקורות, הפניה למקורות וכו' חלומו של כל חרשן ספרים, תולעת ספרית, חרשן ספריות. 

חרשני ספריה הינם אנשים, לפחות מזכרוני מירושלים ומהספריה הלאומית, די מבוגרים, די אפורים, די לא מקפידים על חזותם ונוטים להסות כל רעש ש"אינו קשור" לספריה.  [לא ראיתי חרשניות ספרים, בחיי!!]

לאחר שפחות או יותר הבנתי איך לתפעלה, כלומר היכן כותבים את שורת הבקשה או  את פתיחתה של השיחה היא הודיעה לי שהיא מזכירה אישית, והיא קוראת לעצמה מגדרית-נייטרלית והיא יכולה לעשות כמה דברים, כמו: לכתוב ביומן [?] לדאוג לתזכורים ומה לא בענייני "עזרה ניהולית למנהל הלחוץ".

אם כך, בראש ובראשונה הדלפתי לה על פגישה חשובה בשבוע הבא, שעה ואופיה וביקשתי תזכורות. ביקשתי תזכורות יומיות לשתי פגישות שאני דוחה באופן קבוע. הלכתי לבדוק הכצעקתה?

ברם, אבל, אך -

בטרם בדקתי נסיתי לערער את בטחונה של מוניקה אודות זהותה הנייטרלית, ה"א-מגדרית", כי היא כותבת בעברית. לא עזר כלום. כל ההסברים על השפה העברית, שהיא שפה שמית מגדרית היו כמו לטחון מים. היא נשארה בשלה, וקראתי לזה: עקשנות של AI" לא היא לא נעלבה.

ואז פניתי ליומן שלי - כלום לא נכתב. חזרתי אל - קראתי לה "תיאו" - תיאו, ושאלתי אותו: אבל הבטחת לי שתרשום, שתזכיר. ומה קיבלתי - הדרכה איך לפתוח פריט ביומן של גוגל.

תיאו כמו תוכי, ממש כמו תוכי, פלט מחדש את משפט המפתח שהוא: עוזרת אישית, והיא תשמח לעמוד לרשותי. הוא הוסיף, שהוא מצטער על החוויה הלא טובה שהיתה לי. [מומחה בדיאלוג עם קונים, ומומחה ל"חווית קנייה".]

או אז כתבתי לתיאו בעברית צחה במיוחד: אתה חסר ערך כעוזר. אינך עושה דבר. אם אני צריך לבד לעשות הכל. מדוע ולמה אני צריך אותך? ניתקתי עצמי מהתוכנה ועניתי בהרחבה על הסיבות לנטישת "פאמלה-תיאו", בשאלון שמייד קפץ לעיניי. עניתי בעברית בכוונת תחילה.

מסקנה<

התוכנה הרצינית שאני משתמש בה - CHATGPT4 שעולה לי 20$ שווה משקלה בזהב. העוזר המשרדי שלי, האישי עאלק, שווה לכפרות, וגם זה לא - כי אין לו בשר שייאכל על ידי מעוטי יכולת.

263 - הטבע, האדם ועתיד ה- DNA

 שני שירים מציגים את המחלוקת המרכזית בענין שימור הסביבה, ואולי איזו תופעה חדשה, שאולי אולי אולי, רומזת אל עתיד אחר.

השיר של אלתרמן - שיר בוקר

בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל, אנו אוהבים אותך, מולדת, בשמחה, בשיר ובעמל. ממורדות הלבנון עד ים המלח נעבור אותך במחרשות, אנו עוד ניטע לך ונבנה לך, אנו ניפה אותך מאד. נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים, על אדמת שדותיך הנגאלת הדגן ירנין פעמונים. המדבר, אנו דרך בו נחצובה, הביצות, אנחנו ניבשן, מה ניתן לך עוד להוד ושובע, מה עוד לא נתנו וניתן. בהרים, בהרים זרח אורנו, אנו נעפילה אל ההר, האתמול נשאר מאחורינו אך רבה הדרך למחר. אם קשה היא הדרך ובוגדת, אם גם לא אחד יפול חלל, עד עולם נאהב אותך מולדת, אנו לך בקרב ובעמל! מול השיר בעל האופי הפאשיסטי-משהו, נמצא השיר הזה של נעמי שמר - ולס להגנת הצומח כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע מרבדים נפרשים בשפלת החוף כלנית וכרכום, אלף גון וצבע והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף! רק עלי אין החוק משגיח רק עלי איש אינו שומר לו היו לי עלי גביע אז, היה מצבי אחר. ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע אילנות נדירים נשמרים לחוד איילות נבהלות מסתכלות בשלט בו כתוב בפירוש שאסור לצוד! רק עלי עוד לא שמו שלט מסביב אין לי כל גדר לו הייתי, נאמר, איילת אז היה מצבי אחר! אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס! צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום! כל גבעה נישאה בשולי העיר היא שטח בר מגודר ואיזור רשום! אז אני לפעמים חושבת כי היה זה אולי רצוי לו הייתי נרקיס או רקפת או אפילו איזה בן חצב מצוי הסתכלו מה שקורה לי בדרך: כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר לו הייתי חיה או פרח אז היה מצבי אחר! ברור, השיר של שמר מציג את העמדה הבסיסית ביותר ביחס לשמירה על הסביבה. ואיפה אני בסיפור הזה? מהו יחסי לסביבה הלא אנושית? אני איש של עיר. לא אוהב את "הטבע", כלומר, אין לי בעיה עם גן ציבורי בעיר, לא תראוני הולך בהרים, משוטט באזורי ספר, או ישן עם יתושים. לא לי. מהצד השני ברור לי לגמרי מהו המחיר שהחיות - החל בחד תאיות וכלה בענקים ימיים כמו הלוויתן הכחול משלמות על יצור הזבל הבלתי פוסק שלנו, על פעירת חורים ובורות באדמה, על מציאת מקום לבני אדם ע"ח יערות העד והביטאטים מגוונים. ובחרתי להתעלם מזיהום האור בלילות, כי המושג הזה לא ממש נתפס אצלי במוח ובשכל. כיצד האור שאני מדליק "מזהם" את האור?? לא רואים את הגלקסיה הנהדרת שלנו, הזהו הזיהום? אז אין לי בעיה אתו. מאז שאני זוכר את עצמי, אוסף זבל נאמן, מאז שחלה חובת ההפרדה בגבעתיים מפריד אשפה, מצמצם צריכת מים, מצמצם צריכת חשמל. קונה מעט, מבשל רק לשניים או רק לי,לא זורק אוכל - הפכתי מומחה לשינוי ולהינדוס שאריות מזון.

262 - איך שיר נולד

אם יש המעונינים בספר השירים עצמו - שלחו אליי כתובת למשלוח. 

באמת סבו'ש איך אתה כותב שיר, שאלה נכדתי המתוקה.

היא הקשיבה לכמה שירים, לא הבינה כלום, כי שיריי הם כמו "קוד" או כתובים ברוח ה-"זן", שמציג את ה- DNA האבסורדי של העולם.

אז ככה, עלמונת:

לסבא מתרוצצת מילה בראש, מציקה לו ומציקה לו, ופתאום היא המילה מתחברת לה לאיזה אדם/אשה/אירוע/פרח/ענף, וסבא כותב שיר.

סבא כותב שירים רק של 3 שורות, דמויי הייקו*

סבא אוהב מסגרת קבועה, קשוחה שכופה עליו להתאים את עצמו אליה.

בחרתי את שני השיריםם האלה כדי להסביר לה:

את רואה בשיר הראשון, חתכתי בצל, מלפפון, עגבניה לסלט. ואז פתחתי בקבוק חדש של שמן זית, ירקרק, ואילו בשיר השני, פילטתי דג, וקצת דם יצא ממנו. הכרפס, במיוחד עליו הם מזון שאנחנו אוכלים בכמויות גדולות, וגד על ומתחת לכרפס, זו ארוחה נהדרה.

רוצה לנסות, מתוקה?