מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף!
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר.
ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!
רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי, נאמר, איילת
אז היה מצבי אחר!
אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני ההרים הוא מחוץ לתחום!
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא
שטח בר מגודר ואיזור רשום!
אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר!
ברור, השיר של שמר מציג את העמדה הבסיסית ביותר ביחס לשמירה על הסביבה.
ואיפה אני בסיפור הזה? מהו יחסי לסביבה הלא אנושית? אני איש של עיר. לא אוהב את "הטבע", כלומר, אין לי בעיה עם גן ציבורי בעיר, לא תראוני הולך בהרים, משוטט באזורי ספר, או ישן עם יתושים. לא לי.
מהצד השני ברור לי לגמרי מהו המחיר שהחיות - החל בחד תאיות וכלה בענקים ימיים כמו הלוויתן הכחול משלמות על יצור הזבל הבלתי פוסק שלנו, על פעירת חורים ובורות באדמה, על מציאת מקום לבני אדם ע"ח יערות העד והביטאטים מגוונים.
ובחרתי להתעלם מזיהום האור בלילות, כי המושג הזה לא ממש נתפס אצלי במוח ובשכל. כיצד האור שאני מדליק "מזהם" את האור?? לא רואים את הגלקסיה הנהדרת שלנו, הזהו הזיהום? אז אין לי בעיה אתו.
מאז שאני זוכר את עצמי, אוסף זבל נאמן, מאז שחלה חובת ההפרדה בגבעתיים מפריד אשפה, מצמצם צריכת מים, מצמצם צריכת חשמל. קונה מעט, מבשל רק לשניים או רק לי,לא זורק אוכל - הפכתי מומחה לשינוי ולהינדוס שאריות מזון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה