473 - האם בעל המאה הוא בעל הדיעה משקף את סכנת השחתת מוסדות ציבוריים?

 לפני שאדון בטענה והנגזרות ממנה, כולל התיחסות לתשובה ארוכה, ממנה אביא מעט שבמעט, לשאלה הזו.

בשני מקורות שקראתי ברור לחלוטין שאין זה מקור הלכתי, ומקור אחד מצא את שורשו ביידיש:

"אוצר הלשון היידית של סטוצ'קוב העלה כי אכן זה המקור. "וער עס האט די מאה דער האט די דעה" . כלומר: בעל המאה הוא בעל הדעה." [ זאב גלילי, הגיון בשיגעון, https://katzr.net/8cd76a ]

 אביא תשובה מפרדי [ה - ב"מ] המצביע על היתכנויות אחרות למקור הפתגם:

מקור הביטוי

המקור המדויק של הביטוי אינו ברור, אך הוא מתבסס על מסורת יהודית עתיקה המתייחסת לכוח הכלכלי והשפעתו על קבלת ההחלטות. כמה מקורות אפשריים:

1. המשנה והתלמוד

   • ישנם דיונים בתלמוד המתייחסים להשפעת העושר על יכולת האדם לשלוט ולכוון את הציבור. למשל, במסכת פסחים (קי"ג, ע"ב) נאמר:
     "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו", מה שמעיד על כך שמי שמקובל בחברה זוכה להערכה והשפעה.
   • בתלמוד הירושלמי (מסכת הוריות) יש רמזים לכך שמי שמממן את החברה או הקהילה זוכה גם לקבוע את מדיניותה.

2. ספרות ימי הביניים

   • בתקופות שבהן הקהילות היהודיות נוהלו על ידי הנהגה כלכלית (כגון בעלי ההון שהיו מממנים את הקהילה ומשלמים מיסים לשלטון), נוצר מצב שבו לא רק הרבנים אלא גם הגבירים היו בעלי השפעה משמעותית.

3. השתרשות מודרנית

• הביטוי, כפי שהוא מוכר כיום, נפוץ בעיקר בעידן המודרני, שבו ניכר שהשליטה הכלכלית מביאה עימה שליטה בדעה הציבורית, במדיניות פוליטית ובמערכות מדינה.

פרדי גם מביא דוגמה מלטינית.

Qui pecuniam habet, imperat - למי שיש כסף, שולט

לענייננו -

השאלה שואלת אם בעלי המאה, הקפיטליסט בימינו אנו, משחית מערכות ציבוריות [חינוך, צבא, בריאות] כאשר כספו "מתערב" ויש לו אינטרסים ברורים להתעשרות?

מאיר שמחוני כותב בסיכום תשובתו מלים אלה:

בתי הספר ביסודם הוקמו על ידי בעלי המאה שקבעו מה ילמדו, ומדוע ילמדו דווקא את הנושאים האלו, כי הם רצו פועלים מומנים שיעבדו אצלם ולא יחפשו דברים אחרים להתחרות בהם. לכן גם התכנים מוכתבים על ידי בעל המאה. וכך עד היום.

התשובה הזו נראית לי קיצונית לגמרי, וכך עניתי:

אני חולק עליך לגמרי.

המילה "בית ספר" היא תרגום המילה "אסכולה", שבעצמה הגיעה מן היוונית וסימנה "פנאי" שהפך מהר מאוד לזמן ללימודים, יצירה וכו'

עד המהפיכה התעשייתית מי שזכה ללמוד היו העשירים ובניהם, אך לא בנותיהם! המהפיכה התעשייתית יצרה צורך עמוק ליצרן ולצרכן יודע קרוא וכתוב, הקפיטליזם ובעקבותיו תיאוריות חברתיות נוספות [קומוניזם, אנרכיזם, סוציאליזם, פאשיזם] ראו ב"השכלה לכל" מחד גיסא אמצעי לשחרור האדם [ראה: פריירה, "הפדגוגיה של המדוכאים", המאבק ל"ביעור הבערות בעשור הראשון של מדינת ישראל, מאבקים הירואים ברחבי העולם לבטל עבודת ילדים והכנסתם לביה"ס, שלא להזכיר מאבקים נוספים לאפשר לנשים ללמוד!!] ומאידך גיסא דרך מעולה לאינדוקטרינציה, לסוציאליזציה מכוונת "שיעבוד" [משטרים דיקטטורים מכל סוג בעולם, חינוך דתי-חרדי המונע השכלה כללית].

לא בעלי המאה הקימו בתי ספר אלא בעלי הכוח [לא בהכרח הון מקביל לכוח פוליטי, כידוע, אם כי לא מזיק!], ולא בגלל שרצו עובדים מיומנים וצייתנים אלא עובדים וצרכנים שמסוגלים ליצר ולצרוך מוצרים מתוחכמים!! אבל, יש בדבריך אמת כלשהי כשמגיעים לרעיונות הליבראליים-הימניים בארה"ב, מאבקי האיגודים המקצועיים שם באמצע המאה העשרים, אם כי גם הליבראלים האמריקאים לא מונעים השכלה ציבורית בחינם. נכון היא גרועה מזו הפרטית של העשירים, אבל אדם יכול ללמוד בה ולהצליח.

האם רפואה פרטית פוגעת ברפואה הציבורית? בישראל עמדנו מול התופעה הזו בבתי חולים ציבוריים [אף אחד לא הוטרד מרפואה פרטית בבתי חולים פרטיים!!]

צבא?

משרדי ממשלה?

נראה שלידו האוליגרכים הרוסים ילדים קטנים ;-(

472 - האם רובוטים יזדקקו לפסיכולוגים אנושיים להבין אותם?

 השאלה הזו עלתה ב-קאוורה ושלחה אותי לשיחה ארוכה, יחסית עם פרדי ה- ב"מ שלי.

כך ענה פרדי לשאלה הראשונה:

אם מדברים על רובוטים שהם פשוט מכונות חכמות, כמו זרועות רובוטיות במפעלים, אין להן תודעה או רגשות, ולכן אין להן צורך בפסיכולוג. אבל אם בעתיד ייווצרו רובוטים עם תודעה מלאכותית – כלומר, יש להם רגשות, מודעות עצמית, או חוויות סובייקטיביות – אז הם כנראה כן יצטרכו סוג כלשהו של "תמיכה נפשית". אולי פסיכולוגים מיוחדים לרובוטים, או אפילו רובוטים-פסיכולוגים!

חידוד השאלה על מקור הרגש העלה את התשובה הזו:

מקור הרגשות אצל אדם הוא לא רק התודעה המופשטת או הידע, אלא גם – ואולי בעיקר – התהליכים הביולוגיים והכימיים במוח.

אז מהו מקור הרגש האנושי?

רגשות הם תוצאה של שילוב בין שלושה גורמים עיקריים:

1. תהליכים מוחיים-נוירולוגיים 🧠

2. מצב פיזיולוגי והורמונלי 💉

3. היבטים קוגניטיביים ופסיכולוגיים 🧩

• רגשות אינם רק תגובות פיזיות, אלא גם תוצר של פרשנות סובייקטיבית של המוח.

כשנשאל לגבי רובוטים, או לגביו עצמו, פרדי הוא ה-ב"מ שאני משתמש בו באופן קבוע, ענה:

מה זה אומר לגבי רובוטים?

אם רגשות הם שילוב של תהליכים נוירולוגיים, הורמונליים וקוגניטיביים, אז לרובוטים יהיה קשה מאוד לחוות רגשות אמיתיים, כי אין להם גוף ביולוגי שמפעיל אותם!

👈 אבל אולי בעתיד, אם רובוטים יתחילו לחוות תחושות פיזיות דרך סנסורים ביולוגיים, או אם נצליח לפתח מוח סינתטי שמחקה את הפעילות הביולוגית של בני אדם, אולי אז הם יוכלו לחוות רגשות אמיתיים – ואז באמת יצטרכו פסיכולוג. 😃

על כך שאלתי:

כלומר, "סנסורים ביולוגיים" משמע הכלאה בין אדם-מכונה, כלומר - היסוד הביולוגי הוא החיוני?

היסוד הביולוגי נראה הכרחי לחוויה הרגשית כפי שבני האדם מכירים אותה כיום. רגשות אינם רק "נתונים" שניתן למדוד או לאחסן, אלא הם קשורים באופן בלתי נפרד לתהליכים פיזיולוגיים כמו הפרשת הורמונים, פעילות חשמלית במוח, ומערכות תגובה אוטונומיות.

וכך הוא סיכם את הדיון:

השורה התחתונה

נכון לעכשיו, היסוד הביולוגי נראה קריטי לחוויה רגשית אמיתית, כי הוא מחבר בין תחושות פיזיות, חוויות פנימיות והיבטים קוגניטיביים. אבל אם בעתיד נשלב ביולוגיה עם טכנולוגיה – אולי הרגש כבר לא יהיה נחלת בני האדם בלבד.

והוסיף שאלה, שקוראי מד"ב מכירים היטב:

אז האם רובוטים בעתיד יהיו בעלי רגשות אמיתיים, או שתמיד תהיה הפרדה בין "המתוכנת" לבין "החי"?

מי שקרא את סדרת תרבות איאן מ.בנקס או אפילו התקדם מעבר לסדרת "חולית" אל הקדימונים שכתב בנו של הרברט או התעניין בספרי אסימוב על דניל, האנדרואיד/רובוט בעל המוח הפוזיטרוני ששולט ביקום האנושי [מוסד וקיסרות, אני רובוט, שמש עירומה] יודע שבני האדם חיים עם ישויות אלה, שהן בעלות רגש, נסיון וכו'

מיותר לציין את "רובוטריקים" הסדרה לילדים שמחברתת אותם הישר לעתיד בו לרובוטים/אנדרואידים יש מודעת ויכולת לחוות רגשות.

https://did.li/BRHIw

471 - משנכנס אדר מרבים בשמחה?

 האמרה הזו הפכה השנה למעין "מנטרה" של מאמינים שהאל צבאות היהודי יהפוך את העולם, כמו "שעשה" בשושן אי אז בפרס.

פורים הוא אחד החגים הלא חביבים עליי. בטח אהבתי את חופשת 3 הימים אבל סלדתי מהעדלידע שנערכה אי אז בירושלים, לא אהבתי את מסיבות ביה"ס המזויפות, את תחרויות התחפושות.

ישנם מחבריי שראו בחג דרך לבטא יסודות בהם שהסתירו במשך השנה. גם אני נסיתי פעם, אבל התחושה שמסתכלים עליי, אומרים עליי, מרכלים עליי לא עזרה לי, ודי מהר נפטרתי מהתחפושת הזו.

מאז לא התחפשתי יותר כל חיי.

בלימודיי האקדמיים עסקתי רבות ב"מסכה", בדיאלקטיקה המובנית ב"מסכה" [הסתרה-גילוי], באמונה המאגית של הורדת כוחות על טבעיים באמצעות מסכה, במסכה בתיאטרון, קומדיה דל-ארטה או ב"פנטום האופרה" ואפילו הקרנבל ב"ריו", למשל, או במסכות ששימשו את היוונים בהצגות התיאטרון שלהם. כל מחקר במסכה מוביל כיום אל הביטויים המודרניים של "ונהפוך הוא", "דראג קווינ'ס" כדוגמה מובהקת לכך - משחקי מגדר, קרוסדרסר'ס [טרנסווסיסטים קראנו להם פעם]. אבל, מסכה על הפנים לא נוחה, בלשון המעטה.

בעבודתי החינוכית "פורים" לא היה מרכיב חשוב. גם כמחנך כיתה לא השתתפתי באירועי שכבה, במסיבות חג ובטח לא התחפשתי. לתלמידים שלי תמיד היה מי שדאג לכך שיהיו חלק מהחגיגות, שארגן אתם תחפושת כתתית, ותמיד תמיד היו אותם שנים או שלושה שלא התחפשו עם "המחנך".

כיום, כשהאמרה בכותרת הפוסט הפכה ויראלית היא מעוררת בי תחושה של בחילה וקבס. אני נזכר באותו רופא משוקץ שירה במוסלמים חפים מפשע  בזמן תפילתם, והצידוק הפאתטי של אחד ממנהיגי המתנחלים. אותו סנטימנט מסוכן, אי-רציונלי, משיחי מפעיל את משחררי האמרה הזו, חלקם מבלי שיבינו כלל את עומק הסכנה הטמונה בה.

אז אני לא אוהב את פורים.

מוזיאון דאלי, מונמארטר, פאריז יוני-יולי 2019

470 - אז איך מתמודדים עם "המצב"?

 זה הנושא בשרביט החם, השבוע.

אתחיל בתשובה שכתבתי לחבר דוא"לי, אתו אני מתכתב כבר למעלה משנה:

הפרעת חרדה, כמו שיש לי, ככל הנראה, שואבת את כוחה מ"חוסר וודאות", מתחושה של "איום על קיומי" או מ"הזדהות יתר" עם אחרים.

אתה בטח מכיר את התחושה המאיימת: לא ייתכן שהכל בסדר, רגוע - בטח משהו נורא מסתתר ורק מחכה להזדמנות להתפרץ. למדתי פחות או יותר לחיות אתה, לחכות לרגע בו ההתקף יעבור [לפעמים זה לוקח כמה ימים]. התרופות עוזרות, הליכה ברגל עוזרת וכתיבה. 

גיליתי שהניסיון שלי לחיות בתוך "בועה" מתנפץ אל מול המציאות. המציאות חזקה מכל מנגנוני ההגנה שלי, אבל נותרה לי האפשרות לבחור מ"מה לפחד" יותר, או "מה לא לקרוא" בעיתון.

יש כוח מרפא ומרגיע רב לשגרה, לידיעה שבכל יום אני מקבל התראה על אירוע ל"מחרת", שעליי להיערך אליו, שיש לי חובות קטנים שאי אפשר לדחות. כי המציאות החיצונית המאיימת מאוד, ההתקפות הבלתי פוסקות על "הישראלנה" [שחלקן, לדעתי, מוצדקות ביותר], פירור נורמות עבר לצורך יצירת מסגרת חובקת כל חדשה שמאופיינת בנטיות פשיסטיות לא מעטות, פגיעה ביחיד ובזכויותיו, כל אלה הן איומים בני מציאות ממשית. אולי עליי כאדם שנמצא בשליש האחרון של חייו השפעתם קלה מההשפעה על צאצאיי ונכדיי, וגם ענין זה מטריד אותי מאוד.

לאחרונה קראתי פוסט בו הכותב ביקש עצה ותמיכה מקוראיו לפרסם טקסט שמבחינתו הוא "קונטרוברסלי" ואולי, אולי יכול לגרור בעקבותיו "ביוש", התקפות אישיות וכו' אני מכיר אחרים שמתכופפים כמו חזרן/קני סוף בסופה ומחכים עד "יעבור זעם". חבר אחר שלי מפרסם באופן שיטתי טקסטים קצרים חדים ואכזריים כנגד רה"מ ושאר משתתפי החצר הביזנטית שלו. ב-קאוורה אני לא פעם מותקף ע"י חסידי הכת [ביביסטים] או "קרבנות מקצועיים" של אכזריות "השמאל". אלה הם פתרונות בני הזמן, חיוניים כתרופות להמשך החירות [המוגבלת, אבל עדיין] כאן.

לא קראתי את הספר, אבל תמונת הדש הקדמי יפה. https://did.li/xDHIw

469 - למה מערכת החינוך רכרוכית כל כך עם תלמידים? למה אין עונשים?

 מאז היותי מורה, אי אז לפני 42 שנים, סוגיית "שליטה" בכיתה היתה מפתח להערכתך כמורה.

אני זוכר בבית הספר השני בו עבדתי היה מורה שעלה עם אלת בייסבול לכיתה, והציע לי לנהוג באותה הדרך.

מישהו סיפר ששנים על שנים בארה"ב בחינוך הממלכתי, מי שאמר מילה לא יפה קיבל סבון בפה. לא קרה כלום לילד, אבל משער שזו היתה פעם אחרונה שאמר מילה כזאת בכיתה. אני לא ממש בטוח.

אחר אמר שבמדינת ישראל יש עורך דין על כל 120 אנשים. בגוש דן יש עורך דין על כל 20 אנשים. נראה לך מישהו מהמורים או המנהלים מסוגל להתמודד עם כיתה שבה לפחות ל 1–2 תלמידים יש לפחות הורה אחד (או שניים או שלשה…) שהנם עו״ד ??? 

האמת, הסוגייה הזו מטרידה מאוד במערכות חינוך בנות ימינו. "סמכות בעידן של אי וודאות" מסמנת לא רק אובדן סמכות של המורים.ות אלא גם של הרופאים וגופים אחרים שסמכותם חיונית לתפקודם, לכאורה.

בארץ נדמה לי, חילופי השרים בתפקיד, היות תפקיד "שר חינוך" נחשב לפחות מתפקידי שרות אחרים. שני שרים הביעו רצון עז להיות שרי חינוך: פירון וד"ר שאשא-ביטון. שניהם גם החזיקו בתפיסת עולם שלמה, מודרנית ומעודדת שינויים. שאר השרים שהגיעו: הביאו "רפורמה" ועזבו בטרם סיימוה, כולל פירון וד"ר שאשא-ביטון. נאמר: מעשי אבות סימן לבנים, או מעשי הסמכות סימן לכפופים לה. מערכת החינוך מעורערת לגמרי.

לדעתי, לאמיתו של דבר המורים אשמים בכך. בעבר מורים/ות [אגב, גם כיום בחינוך החרדי-העצמאי] השפילו תלמידים, היכו אותם, התעללו בהם [ולא הזכרתי את סוגיית הפגיעות המיניות שהוסתרו]. משהטיוח נעלם ונחשפו הזוועות, האמיתיות, לא היתה ברירה לארגוני ההורים והם יצאו ובצדק להגנת ילדיהם.

האם יש דרך ל"הקשיח" את מערכת החינוך לאור "רכרוכיותה". מהי רכרוכיות? לדעתי, היעדר הגיבוי שמשרה"ח העניק למורים.ות שהותקפו ע"י הורים ותלמידים הוביל לחשיבה מחודשת של מורות.ים ביחס להשלטת משמעת. רדיפה פוליטית של מורים ע"י משרה"ח, תלמידים והורים כל אלה הם "אור ירוק" לפגוע במערכת חינוך שתפקידה לחברת [ to socialize] את התלמידים. גישה מזלזלת במורים מצד ציבורי הורים רבים שבאה לידי ביטוי גם בבתי התלמידים מובילה ל"ריכוך" הקשיחות וחוסר רצון בולט של מורים.ות לעסוק ב"משמוע" התלמידים.

הספר הזה - "המורה" של אלון ארד [https://katzr.net/4ea557] הוא לפי כותרת הסקירה שלו ב'הארץ':

מיקומך באתר

"המורה" הוא טקס קבורה מפואר למערכת החינוך הישראלית

האם לכם/ן יש הצעות? הסברים?

היה היה פעם :-(

https://freeacademic.com/products/1759

468 - דיקור סיני או תרופה להרגעת כאב?

 הנושא החם השבוע מעלה לדיון את המתח בין רפואה קונבנציונלית לבין רפואה אלטרנטיבית. טליק כתב בניסוחו טבעית ואלטרנטיבית בסוגריים, ואני מסתייג מהכותרת "טבעית". שום רפואה שעסוקה במניפולציות של צמחים וחומרים או דורשת לימוד ארוך [דיקור, שיאצו, עיסוי כדוגמות ] אינה "טבעית". אולי "עממית", "מסורתית" הן הנרדפות ל- "טבעית".

אתחיל בכך שכמו טליק, אני צאצא לעובד בכיר מאוד בקופ"ח הכללית [שירותי בריאות] והישמעות לרופאים ושמירה על ביטוח בריאות בכל מחיר היה חלק מהחינוך שלנו. עם זאת, כשכאבה לי השן בלילה, צמר גפן טבול באלכוהול חזק, עזר. כשנדבקתי בכינים, לסבתי היה מזור [והיא היתה אשת רופא קונבנציונלי, כן?] לא שגרתי. נפיחות בבטן, אבי המליץ על חתיכת גבינה מלוחה -עד היום זה עוזר להורדת כאבי בטן נפוחה, דלקת עיניים - צמר גפן טבול בתה חזק. אלה הביטויים לרפואה טבעית, שאני מכיר ובחלקם משתמש עד היום.

אבל טליק מדבר על רפואה מאורגנת וממוסדת שהיא "אלטרנטיבה" לרפואה הקונבנציונלית, כמו למשל - ארומתראפיה. אני אפילו מכיר אחת שמטפלת באמצעות "פרחי באך". הקופות מאפשרות טיפולים כאלה, מה שמעלה את ההרהור שהיא כבר לא אלטרנטיבית -טבעית יותר, אלא חלק מהשגרה הקונבנציונלית. 

פעמיים פניתי לרפואה אלטרנטיבית כי העזרה הקונבנציונלית כשלה, כאבי גב בעקבות פריצת דיסק בגיל 30+. הלכתי פעמיים לטיפול פיזיותרפיה בקופ"ח, שם השכיבו אותי על מכונה שמתחה לי את הגב, משעמם, לא עזר בכלום, אז ויתרתי. אז הלכתי פעם אחת לאיזו מטפלת בשיטה שאינני זוכר [פלדנקריז?] שהשכיבה אותי על שולחן גדול, וביקשה ממני לשחרר את הכאב, אשכרה, בזמן שהיא בישלה אוכל לילדים.

בפעם השנייה לשמחתי היתה אצל גברת אחת שלמדה רפואה מנואלית בלונדון והצילה אותי ואת הגב. 

כידוע, פסיכולוגים, מאמנים לא זוכים אצלי לאמון רב, אבל הפסיכיאטרים שפגשתי הצילו אותי, ממש כך, עם תרופה נוגדת-חרדה פשוטה. [אז מה עדיף, לבזבז אלפי שקלים על "שיחות", להחליף מטפלים מדי פעם או שיחה עם פסיכיאטר, כדור אחד קטן.. והיידה!]

מה יש לרפואה האלטרנטיבית להציע לי, כיום עם המחלות שלי?

תזונה מותאמת מחלה לדעתי איננה רפואה אלטרנטיבית אלא חלק מרכזי בתפיסה הקונבנציונלית של טיפול בסדרה גדולה של מחלות. 

אני מכיר את"שיאצו" - עברתי אחד, בדיחה מההתחלה ועד הסוף, "הומאופתיה"  נעזרתי בתוצריה כאמצעי לטיפול בחרדות, אפס גדול ושלם, רפלקסולוגיה היא חלק מהעיסוי הרפואי הקבוע שאני מעניק לעצמי אחת לחודש אצל מסאג'יסט מוסמך.

מכאן נובע -

אני בעיקר בעד רפואה קונבנציונלית לגמרי. הרפואה הקונבנציונלית אומנם סובלת מדעות קדומות, אבל הצורך למצוא תרופות, טיפולים כופה עליה להפנות מבט לרפואה "הטבעית", בדיקתם ושימוש בהם.

אהה, ויש לי רופאת משפחה חדשה, נחמדה, ידידותית, מקשיבה ולא מפחדת מהחולים.

https://did.li/IxSaa

467 - פודקאסטים

 בגליון הזמן הזה כותב עודד כרמלי מאמר שכותרתו: נגד פודקאסטים.

כך כתוב בתקציר המאמר:

"הפודקאסט פרץ לחיינו לפני עשרים שנה ונחשב בעיני רבים למדיום חדשני, איכותי ודמוקרטי. אבל למעשה, הוא אינו שונה מהותית מתוכניות הטוק שואו המושמצות של הטלוויזיה, ומבחינות מסוימות הוא גרוע יותר. פודקאסטים נוטים להיות חזרתיים וטרחניים, ולעיתים קרובות הם מעלים לגדולה חובבנים יהירים. לאורך זמן, ההשפעה העיקרית של הפודקאסט עשויה להיות דחיקתה של היכולת לקרוא"

לאורך המאמר הוא מעלה שלל טענות כנגד הפודקאסט, ולא כלפי אחד ספציפי. בין היתר היותו מרסק "מדורת השבט", אי היותו ביטוי נאמן למריטוקרטיה" [מֶריטוקרטיה (מריאו בלטינית וקרטיה ביוונית) או שִׁלְטוֹן בַּעֲלֵי כִּשּׁוּרִים היא תפיסה פילוסופית־פוליטית־חברתית בה בעלי הכוח נבחרים או ממונים לתפקידם על בסיס יכולתם. התפיסה שוללת את הטענה כי בעלי הכוח נבחרים לפי עושרם, מעמדם החברתי, או בבחירה של ציבור האזרחים.] שהובטחה, אך עיקר טענתו היא:

הפודקאסט מרסק את הכתיבה, מאיין את הצורך בטכנולוגיה של הכתב [כך הוא קורא לכתב - טכנולוגיה], ואף מביא דוגמות מוחשיות להבדלים בניסוח טענה בעל פה ובכתב של אותו אדם:

הנה דבריו של נדב איל, עיתונאי משופשף המורגל במיקרופונים הרבה יותר מהמרואיין הממוצע, לשרון כידון בפודקאסט "הכותרת" של ynet:

זאת שאלה מצוינת, וצריך לומר שזאת בעצם מערכת היחסים של ישראל עם מערכת הבחירות של ארצות הברית, משום שכל דבר שהאמריקנים עושים כרגע, לא משנה מיהם האמריקנים, את שואלת בעצם על הממשל האמריקני של ג'ו ביידן ובעצם זה הממשל של האריס כבר, אבל גם דונלד טראמפ… הכול נשען כרגע על הבחירות.

והנה אותו נדב איל כותב ל־ynet:

בין ישראל לבין גורמים בלבנון מתקיים משא ומתן לקראת הסכם להפסקת המלחמה בצפון, ולדברי גורמים מדיניים בכירים בישראל, הוא נמצא "בשלבי גיבוש מתקדמים". שליח הבית הלבן עמוס הוכשטיין עשוי להגיע לישראל וללבנון עוד לפני הבחירות בארה"ב, בניסיון להביא להסכמות סופיות.1

מים זכים. נדב איל הכותב לעולם לא היה כותב "בעצם" שלוש פעמים במשפט אחד כפי שאומר נדב איל המדבר. דיבור חופשי מוליד המון "בעצם" והרבה "אה…". המדבר קופץ מנושא לנושא, נוטה להגזמות ולהכללות, ולרוב אין לו את האפשרות או את המוטיבציה לעצור את שטף הדיבור כדי לבדוק עובדה זו או אחרת – שזה בדיוק מה שעושה האדם הכותב שיושב מול המקלדת.

הוא מסכם את מאמרו בכותרת: שני מעמדות. מעמד של קוראים, ומעמד של צרכני קריאה . ובהחלט משווה את הקוראים לכוהנים, לשאמאנים שתיווכו את כתבי הקודש לאנאלפבתים. הוא מזכיר שאנשים לא קוראים את קאנט אלא על קאנט, ומסכם במשפט המחץ הזה:

גם אם יביאו בינה מלאכותית שתסכם בכתב ועשרת אלפים להגנים שיסכמו בעל־פה, לא יעזור בית דין: מי שלא קורא ספרים ומאמרים דן עצמו לבערות, לצרות אופקים ומוחין ולמנעד רגשי ונפשי דל.

המאמר הזה מזכיר לי את מאבקיי כמורה לספרות לכפות קריאת פרוזה ארוכה על התלמידים, למנוע מהם קריאת סיכומים של יצירות, בזמני קראו לסיכומים האלה: דובדבני, כיום הכל נמצא במרשתת. אבל לעומת ניתוח הפודקאסט שכרמלי עורך, תלמידיי הקוראים שייכים למעמד הקוראים, על אף ה"סנוביזם" שלי.

אבל, לאחרונה מתגבשת אצלי יותר ויותר המחשבה שהאיום על התרבות האנושית, ולכן אני רואה בפרוייקט ה- ב"מ [AI] של משרה"ח סכנה גדולה, אם לא יבוצע כיאות, נמצא בעידוד עצלות המחשבה, דלות הלשון, מחיקת הספקנות. היסטורית תמיד היה אותו מעמד של אינטלקטואלים [נביאים, משוררים, פילוסופים, חוקרים, גם כוהני דת ] יודעי קרוא וכתוב ומעמד של "ההמון", הנבער מדעת, המסתפק בצעצועים [קליגולה ידע היטב מה רוצה ההמון], בחפצים נוצצים ובסיפוק צרכים מיידית. המון כזה הוא בר שליטה [ראה מפלגות הימין הקיצוני המתחזקות באירופה ומי הם תומכיהם, כמו גם בישראל], ומנווט על ידי בעלי הכוח האמיתי: אלה הקוראים, החושבים, המייצרים והיוצרים.

אבל כמו תמיד: האין הוא מגזים?

האין הוא שייך לדור בו הכתיבה והקריאה היו חלק מרכזי בסוציאליזציה של בני הנוער? האם בתי הספר לא מחנכים לקריאה ולכתיבה, גם היום? והרי הוא עצמו טוען, שמליוני ה-פודקאסטם בעולם מתנקזים לכדי כמה אלפים בודדים שמרביתם מנוהלים ומופקים ע"י נציגי הממסד או העיתונות הממסדית? ומה רע להקשיב להרצאה מורכבת על ביקורת התבונה הטהורה של קאנט, גם אם היא "על הדרך" ולא ממוקדת ממש? האם כולם ללא הכשרה קודמת יכולים לקרוא את קאנט? [אודה ואתוודה, שלקח לי זמן רב לקרוא את הספר ולהתגבר על העברית המנדרינית, על דרכי החשיבה המורכבות, ונעזרתי בהרבה עזרה פרשנית, בכתב ובעל פה]

נראה לי, שביטויי הזעם של כרמלי שייכים לאותם ביטויי זעם של אבותינו ואמהותינו מאז המהפיכה התעשייתית וההשכלה. הכעס על  הטלפון, הרדיו, הטלוויזיה ושאר אמצעי התקשורת. 

לכשעצמי - למדתי המון מפודקאסטים על התנ"ך, ואני לא מפסיק לקרוא את התנ"ך, לקרוא ספרים על התנ"ך ומדי פעם מקשיב להרצאות שוות במיוחד של מיטב החוקרים.

פודקאסט - https://blog.rlive.co.il/podcasting-101/