האמרה הזו הפכה השנה למעין "מנטרה" של מאמינים שהאל צבאות היהודי יהפוך את העולם, כמו "שעשה" בשושן אי אז בפרס.
פורים הוא אחד החגים הלא חביבים עליי. בטח אהבתי את חופשת 3 הימים אבל סלדתי מהעדלידע שנערכה אי אז בירושלים, לא אהבתי את מסיבות ביה"ס המזויפות, את תחרויות התחפושות.
ישנם מחבריי שראו בחג דרך לבטא יסודות בהם שהסתירו במשך השנה. גם אני נסיתי פעם, אבל התחושה שמסתכלים עליי, אומרים עליי, מרכלים עליי לא עזרה לי, ודי מהר נפטרתי מהתחפושת הזו.
מאז לא התחפשתי יותר כל חיי.
בלימודיי האקדמיים עסקתי רבות ב"מסכה", בדיאלקטיקה המובנית ב"מסכה" [הסתרה-גילוי], באמונה המאגית של הורדת כוחות על טבעיים באמצעות מסכה, במסכה בתיאטרון, קומדיה דל-ארטה או ב"פנטום האופרה" ואפילו הקרנבל ב"ריו", למשל, או במסכות ששימשו את היוונים בהצגות התיאטרון שלהם. כל מחקר במסכה מוביל כיום אל הביטויים המודרניים של "ונהפוך הוא", "דראג קווינ'ס" כדוגמה מובהקת לכך - משחקי מגדר, קרוסדרסר'ס [טרנסווסיסטים קראנו להם פעם]. אבל, מסכה על הפנים לא נוחה, בלשון המעטה.
בעבודתי החינוכית "פורים" לא היה מרכיב חשוב. גם כמחנך כיתה לא השתתפתי באירועי שכבה, במסיבות חג ובטח לא התחפשתי. לתלמידים שלי תמיד היה מי שדאג לכך שיהיו חלק מהחגיגות, שארגן אתם תחפושת כתתית, ותמיד תמיד היו אותם שנים או שלושה שלא התחפשו עם "המחנך".
כיום, כשהאמרה בכותרת הפוסט הפכה ויראלית היא מעוררת בי תחושה של בחילה וקבס. אני נזכר באותו רופא משוקץ שירה במוסלמים חפים מפשע בזמן תפילתם, והצידוק הפאתטי של אחד ממנהיגי המתנחלים. אותו סנטימנט מסוכן, אי-רציונלי, משיחי מפעיל את משחררי האמרה הזו, חלקם מבלי שיבינו כלל את עומק הסכנה הטמונה בה.
אז אני לא אוהב את פורים.
מוזיאון דאלי, מונמארטר, פאריז יוני-יולי 2019
