מודה ומתוודה, כשהייתה הצפירה ישנתי. התעוררתי לרגע וחשבתי "אוף, חזרו הטילים", ולדעתי זה הקישור היחיד, שאני מוצא, בין הפוגרום שנערך בישובי עוטף עזה ב- 7.10.2023 לבין שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה.
אני מנסה להבין את המרוץ אל המילה "שואה" כתיאור של פוגרום שמחת תורה. הדבר היחיד בו אני יכול להיתפס הוא: לרגע אחד בודד, חד ואכזר חזרנו בבת אחת לגלות, בה יהודים לעולם לא היו בטוחים. בה חיי יהודים היו הפקר. ברגע בודד ומזהיר באור יקרות אשליית הבטחון בה אנחנו חיים 76 שנים נופצה ללא רחמים. הכשלון של הצבא להיענות מיידית לסכנה ולאסון עזרו לתחושה הנוראה הזו. איסוף חטופים מזכיר את הסלקציות הנוראות, בהן אף לא אחד הגן או רצה להגן.
אני שם לב שהמילה "גבורה" נדחקה לגמרי מהשיח הלאומי-לאומני פראנואידי בו אנחנו נמצאים בימים אלה. למה? זו שאלה מהותית שתשובה עליה מסבירה היטב את "מצב הרוח הלאומי", את תחושות החרדה, אי בטחון וחוסר וודאות.
ביאליק כתב את "על השחיטה" בעקבות הפרעות ברוסיה ב- 1904, סופות בנגב הן נקראו.
שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?
הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –
וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.
וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –
יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.
וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.
אייר, תרס"ג.
תיאור מזוויע שכנראה חופף גם את אירועי "שמחת תורה" ומבטא את עומק אין האונים, הייאוש ותחושת המופקרות בעולם, גם אלוהים מפקיר תדיר את עמו.
אבל
אירועי שמחת תורה, 2023, אינם שואה, כפי שציינה בחדות רבה NLEE בפוסט שלה " ערב יום השואה 2024": "אני אישית חושבת שהכותבת מתבלבלת בין תחושת ההפקרה שאנחנו חווינו וחווים עדיין, לבין מהי שואה אמיתית."
מחקרים מצביעים שאושוויץ לא היה "פלנטה אחרת" עפ"י מונחי ק.צטניק, אבל שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה נבעה מהשיטתיות של תעשיית המוות, מתכנונים כלכליים מובהקים של ניצול רכוש יהודי, בגדים ולבסוף גם גופם, הן כמכשיר והן כחומר גלם.
הבעייה בזיהוי של "השואה" עם אירועים, גדולים ככל שיהיו, שקורים לישראלים וליהודים ברחבי העולם, בטח לאחר פוגרום שמחת תורה 2023 נובעת מהרגע בו השואה הפכה מטבע עובר לסוחר, בעיקר אצל הימין הישראלי, ברטוריקה הלאומית/נית של בגין ז"ל. אי אפשר להקל ראש ברידוד המילה על כל מורכבויותיה כפי שעשה בגין, ואחריו דוברים רבים אחרים. לפעמים נדמה שבאירופה מקפידים יותר על שמירת זכר "השואה" [חוקים נגד מכחישי שואה] מאשר הישראלים עצמם. והגבורה? היא הולכה אחר כבוד ליציע האחורי, מוסתר היטב.
ביאליק, כן שוב הגאון היהודי הזה, כתב בפתיחת הרשימה שלו "גילוי וכיסוי בלשון" כך:
בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים. [הדגשות שלי, כמובן]
וזה מה שקרה, השואה הפכה למילה המגולגלת בשווקים כמו עדשים, חסרת ערך וייחוד. הפכה למעין "מליצה" מתה שמסמנת אסון בסדר גודל בלתי נתפס, על אף שהאסון הוא "פוגרום" ולא "שואה".
השבועיים האלה, של יום השואה והגבורה ויום הזכרון לחללי צה"ל הינם קשים מנשוא עבורי. אבל קשה לי בין היתר ההזנייה של המילה שואה והיעלמותה של הגבורה. זו הוכחה חד משמעית לכשלוני כמחנך, לכשלון מערכת החינוך הישראלית, לכשלון לימודי ההיסטוריה הישראליים.
ממליץ על הפוסט של NLEE - ערב יום השואה 2024 - https://katzr.net/66cc14
